פודיניג במקום של המח

בטח לכולם זה מרגיש שהמשפחה שלהם דפוקה יותר מהנורמה. נדמה לי ששלי באמת דפוקה יותר מהנורמה, ארבע סטיות תקן בהתפלגות "דפיקות משפחה", אולי לא, כנראה שלזה רק אנשים מבחוץ יוכלו להעיד. אני עוד זוכרת את הלב מתכווץ כשהוא אמר לי ש"הם לא משפחה משפחתית". משפחה לא מתפקדת בלי תקשורת בכלל ובלי יכולת להתמודד עם רגשות. משפחה שצריכה להתפרק ועד לאחרונה זה היה הפחד הכי גדול שלי, שההורים שלי יתגרשו, עד שהוא הפך להיות שההורים שלי ימותו או לחלופין, שיקרה פה רצח והתאבדות. אל תגידו לי שאני לא מסוגלת לאהוב מישהו שיש לי מטען כלפיו כי זה הדבר שאני יודעת לעשות הכי טוב, לאהוב מישהו למרות הידיעה שהוא פגע בי, להבין סיטואציות מורכבות ולא לבטל אנשים. כתבתי את האמת ומחקתי ישר, כי אני לא מסוגלת שיהיה עקבות לזה, לא, זה אסור. ואם אכתוב את האמת מי עוד יכול לאהוב אותם כמוני ולהבין את המורכביות שלהם? אדם ללא עבר, ההווה שלו דל, ועתידו לוט בערפל. אז אני משתדלת תמיד לזכור שהמשפחה שלי לפני הכל, לפני העתיד ולפני הגבר הזה שלא קיים. ככלל, אני לא מאמינה ברעיון של לשנות את המשפחה הגריענית. כשאחותי התחתנה נוצר ריב גדול בין ההורים שלי שלאחריו דיברנו והיא אמרה לי בו משפט אל מותי נוסף: שאני כבר לא המשפחה שלה. עוד מלפני שנולדתי הטילו עליה תפקיד לא הוגן של להיות תמיד אחראית ולשמור עלי, היא עושה את זה די טוב והיא הקריבה הרבה למעני ועדין זה שבר לי את הלב. אני הולכת סביב העיקר ולא מתעסקת בו, כי יש אמיתות שכואבות מידי לכתוב. יש אמיתות שרק אהבת אמת תוכל להכיל. לפעמים, אני חושבת על כל מה שעברתי, על כל מה שאני לא משתפת אף אחד, על כל המטען שאני סוחבת איתי ואני רוצה לחשוב שאני האדם הכי חזק שיש, שיש בי הרבה עוצמה להמשיך הלאה ככה, להמשיך לרצות אהבה ככה. אבל המחשבה הזו הופכת לי את הבטן, המחשבה שיש בי דברים טובים. וזה כמו עם אהבה, יש אנשים שאוהבים אותי, זה פשוט לא מרגיש ככה. אני הולכת אם הגוש הזה בבטן שלי, יודעת שהגורל טרגי כל כך. ואולי אמא שלי אמרה לי יותר מידי פעמים שהרסתי לה את החיים או שהיא מתחרטת עלי ואולי אבא שלי אמר לי קצת יותר מידי פעמים שעדיף שאסתום את הפה וכולם יחשבו שאני טיפשה מאשר שידעו שזה נכון, וגם אם יש אמת אצל שניהם, שהיה לה טוב יותר אילולא אני הייתי נולדת לה ושאני לא חכמה מספיק, בטוח לא כמו ההורים שלי, אני יודעת שהם לא התכוונו לזה והם אוהבים אותי כל כך, הכי בעולם. אני מאחלת לנס, נס שיבוא ויפתור את הבעיה שאני לא יכולה לפתור, שאם הייתי יכולה לפתור הייתי פותרת, בעיה שאני מוכנה להשליך את כל החלומות ואת הסיכוי לאהבה אי פעם כדי שהיא תיפתר כששני ההורים שלי חיים. ואולי המשפחה שלי דפוקה כמו כל המשפחות ואני סתם דרמטית.