פודיניג במקום של המח

המועקה מתפשטת לי בכל בגוף. אני רק רוצה לחזור להורים שלי. יש לי דירה חדשה, יפה ששני ההורים שלי השקיעו בה כדי שיהיה לי נעים ואני רק רוצה לחזור הבייתה. המועקה מתפתחת לאט לאט לבכי. אני לא מסוגלת להיות עצמאית כשזה ככה כואב. וזה לא משנה שאני שני קילומטרים מהם וזה לא משנה שאני רואה אותם הרבה במהלך השבוע, הגוש הזה גדל וגדל ואני מרגישה חסרת אונים, דפוקה ובודדה. אני לא יודעת אם לפתור את הכאב הזה עכשיו בקלות ופשוט לחזור הבייתה או שמה להתעקש ולכאוב ולהשאיר בדירה שלי. יש ימים שזה קל יותר יש ימים שזה קשה יותר ועכשיו זה קשה ממש. למה? למה אני לא יכולה להיות אדם נורמלי, אם מערכות יחסים נורמליות ועצמאות. מה קורה איתי, למה אני לא מסוגלת לא להיות תחת אותה קורת גג של ההורים שלי. האם למצוא נחמה רגעית וקלה כל כך ולחזור להורים או שמה לכאוב את היום שעוד לא נגמר ולהשאיר שם בחדר החדש, הכמעט מסודר, ולטבוע בקושי ובעצב. ברגעים כאלה אני רק רוצה שמישהו יגיע להרגיע ולחבק. מישהו לחלוק איתו את הכאב הזה. אני תוהה אם זה יהיה מאבק תמידי ואם יהיה לי מישהו להתנחם בזרועתיו ולהרגיש הכי מוגנת בעולם.