הרווקות מקררת אותי כל כך חזק שאפילו החום של תחילת יוני לא משפיע עלי. הימים עוברים מהר ועוד שנה עברה משני תאריכים ראויים לציון. בלילה כשאני נכנסת למיטה החוסר מרוקן את החומר. כל האטומים שבעולם ואין מספיק שיחבוקו אותי בלילה? אני מפנטזת על נשיקה, מלאה בתשוקה ואנטימיות. אני מפנטזת על מבט טורף ורעב. אני מפנטזת על אהבה שמנצחת את הכל. אהבה כזו שאין בה פחות או יותר, מספיק או טוב. אהבה כזו ששנינו נרגיש בה האנשים הכי ברי מזל בעולם. השבוע ילד בן 12 שרק לי ברכבת ומביך אותי להודות כמה שזה החמיא לי. לא אומרים לי הרבה שאני יפה או מושכת, ולאחרונה שאלתי מישהו ישירות, כי פשוט לא הצלחתי להבין ממנו מה הוא חושב עלי. הנעורים הם המעלה הכי גדולה שלי, הכוס עוד שלם, החזה עוד עומד והרגליים יפות וחלוקות. הוא אמר לי שיש בי משהו תמים מאוד ובאותה נשימה משהו מאוד לא תמים והבנתי למה הוא מתכוון. אני קצת בתולה וקצת זונה בו זמנית וגם אף אחת מהן, שמישהו בבקשה יבדוק שאני חיה. אני נמצאת בחדר מלא באנשים ומרגישה לבד כל כך, הבת האדם הכי לא אהובה בחדר. כבר יותר מידי זמן שלא הייתה לי שיחה כנה וחשופה עם מישהו, כזו שמרגשת ומחייה את הפרפרים. הרבה זמן אף אחד לא הביט לתוכי. כבר הרבה זמן שאף אחד לא חייך במחשבה עלי. זה מרגיש שלשראשונה בחיי ההורים שלי, שניהם גאים בי. ממש גאים בי על ההישג הזה שלי, ואני עדין מרגישה לא טובה, מרגישה כמו "שמונים ושתים". והתחושה הזו, שההורים שלי גאים בי ממלאה בי חום. כשיצאתי שוב מהבית אחרי התואר, ההורים שלי לא האמינו שאשרוד את הלילה הראשון. חזרתי בבוקר אליהם, כי אבא שלי שכח אצלי את הארנק שלו ולפני שהוא יצא לעבודה הוא אמר לי כמה שהוא גאה בי. אמא שלי, שאלה אותי למה היא צריכה להיות גאה בי על משהו כל כך טרוואלי. אני חושבת גם עליו, זה שהייתי רק מספיק בשבילו ורוצה שהוא גם יהיה גאה בי, שיראה שאני לא רק כישלון. אני רוצה לא להיות לבד. אני רוצה לחלוק את חיי עם מישהו ושהוא ירצה שאני אחלוק איתו את חיי. אני רוצה שהוא יראה את כל הפגמים שלי, כמה שאני חופרת וחרדתית ואיך כל החלטה היא מורכבת כל כך, אני רוצה שהוא יראה בי גם דברים טובים ויבחר כל יום בי. אני רוצה שהוא יהיה אמיתי. גם נאמר לי לאחרונה, שיש אנשים שיואהבו אותי גם כשאני לא אוהבת את עצמי ויש אנשים שיואהבו אותי רק כשאהוב את עצמי. וזו האמת, אבל זה גם קצת עצוב, שאף אחד לא מוכן לאהוב את הגרסה הלא מושלמת שלי, את הגרסה שהיא חסרת ערך וחסרת יופי ומלאה בצלקות. כמה אניטימיות יש בנגיעה איטית בצלקת. אני חושבת על הגבר הזה שהתאהבתי בו כמעט במבט ראשון, ועל הנבואה שלו שהגשימה את עצמה, שזה ישאר רק בפנטזיה. ראיתי חלק מהחסרונות שלו והוא עדין היה מושלם בעיני, מצחיק, חכם ויפה. נהנתי לשמוע אותו מספר על כל דבר ורק רציתי ממנו עוד. הרגשתי איתו דברים שלא הרגשתי בעבר וכמו שהוא הגיע ככה הוא הלך. לא היה מוכן לאהוב את כל הצלקות שלי, "אני לא רוצה להיות המטפל שלך". וזה מצחיק איך גברים הפכו אותי לטיפולית אבל אף אחד מהם לא רוצה לטפל בי. כי הם חובטים בך, מעליבים אותך, מזכירים לך כמה את לא טובה, שוברים את הגבולות שלך, מזכירים לך כמה אי אפשר לאהוב אותך ואז מצפים ממך לטפל בעצמך. הם לא יזכרו כשליטפת להם את הראש לפנות בוקר כשהם בכו על בחורה ששברה להם את הלב. לא, הלב שלך ישבר ואת תהיי טיפולית ואף אחד לא ירצה לאהוב אותך כי את לא אוהבת את עצמך. אין לי מטפל ועוד לא מצאתי טיפול ועדין לא מתתי.
