פודיניג במקום של המח

אני בוהה בתמונה שלי בשמלה אדומה חשופת כתפיים ותרנוגל הודו על הראש החובש תרבוש ומשקפי שמש צהובים, אני מחייכת בתמונה עם גומת חן. גם אם משונה במקצת התמונה מוצאת חן בעיני ואני חושבת לעצמי שרגעי אושר מחמיאים לי, ושפחד אלוהים ישמור, אני כוסית. אני הכוסית עם השמלה הכי אדומה בחדר. אני חושבת על החתונה הזו, על כמה היה לי כיף בה, על כמה אני אוהבת את הכלה וכמה האהבה שלהם מרגשת אותי ואני לרגע מרגישה נורמלית. רגעים קטנים של אושר. 

הרגע המאושר הזה שהיה מלא באנשים שאני אוהבת בולט בדיסוננס לשיחה שהייתה לי יומיים לפני כן עם חבר קרוב שגם היה חלק מרגעי האושר האלה. השיחה הזאת נגמרה בכך שהוא אמר לי שאני מתמודדת עם קשיים שמרבית האנשים לא מתמודדים איתם ואני מתוודא בפניו כמה אני צריכה את האישור הזה. כשאנחנו נפגשים השיחה תמיד מגיעה למערכת היחסים הזו אבל הפעם השיחה הייתה שונה. הפעם אני הייתי במקום שבו יכלתי לשמוע ממנו אמירות קשות על מה שהיה שם, על מה שהוא השאיר בי, על ההשלכות של המערכת היחסים הזו על חיי. הוא שואל אותי שאלה, שאין לי תשובה עליה, שגם אני שואלת את עצמי את השאלה הזו. אני לא מצליחה להגיד לו ממה אני מפחדת יותר, מלהודות שזה סתם היה בדסמי ושתי סטירות וכאפה תתגברי על החיים שלך או להודות שזה היה הרבה יותר מזה. כי אם זה היה הרבה יותר מזה למה זה הופך אותי,  למה זה הופך אותו ואיך מעבדים חוויה כזו. אני לא מצליחה להבין מה הגבול בין החוויה האובקטיבית לסוביקטיבית אבל יודעת לתאר בפורטורוט כמה החוויה הסובקטיבית שלי קשה, לפעמים אפילו קשה מנשוא. אני מפחדת לפתוח את כל מה שלא פתחתי ולגלות את כל האסונות שייצאו מהתיבה הזו. אני מפחדת גם לעשות צעדים קקים לשיפור החיים שלי ולא להשאיר בנוחות. בנוחות הזו שאפופה בכל כך הרבה כאב ואי הצלחה. אבל אני חייבת לנשום הרבה אבק כדי להצליח לנשום גם אוויר פסגות ובנתיים אני בכלל תקועה בבור.