אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Conquistador

לפני 4 שנים. 19 באוגוסט 2020 בשעה 10:17

רוב הזמן קשה לי לצאת מאיזור הנוחות שלי. 

אני אוהבת לחשוב שלא, אבל יודעת למעשה שכן.

אני חושבת שבגלל זה אני אוהבת את הטוטאליות שיש בי, כי כשאני אוהבת באמת, הכל נעשה פשוט יותר.

ההחלטות נעשות קלות משקל.

איתו?

מוכנה לעשות הכל. ללכת לטיולים (אני שונאת) וגם לישון באוהל אם צריך.

מסיבות (דווקא אוהבת, אבל יש מלא מסביב שמוציא את החשק), איפה והיכן שירצה.

הופעות (קשה לי ממש בהופעות) - מוכנה לחכות איתו גם ארבע שעות מראש על הדשא כדי לתפוס מקום. 

חבר שלו שיסתכל עלינו מזדיינים? (ואולי יצטרף??) - מהמם. מתאים לי בול.

 

אז הבנתם. 

סאבית.

טוטאלית.

פשוט כי צריכה מישהו מספיק חזק שיוציא אותי מאיזור הנוחות שלי. שונאת את הנוחות הזו. היא כ"כ מגבילה.

 

אתמול יצאתי משם קצת, אבל מחוסר ברירה. יומולדת של חבר שלא יכולתי לבאס ולא לבוא. 

ברור שאחכ שמחתי שלא ויתרתי לעצמי (ת"א, חניה, לחות 200%)

40 אנשים קופצים עם אוזניות באמצע הרחוב. הכי לא אני.

והנה, הצלחתי ליהנות ממש. ניצחון קטן.

 

לפני 4 שנים. 12 באוגוסט 2020 בשעה 9:57

באמצע הלילה
אני מתעוררת
הלב מלא
אני מוזרה לכולם
וזרה לעצמי

 

תקופה של שינויים למרות שעדיין המצב די סטטי.

אבל זה מעבר לפינה, כבר אפשר להריח את החופש, את הכוח, את האומץ. 

לא יודעת כמה יש לי מכל הללו, אני כנראה אצטרך לגלות. 

סוג של התרגשות מהולה בפחד. נראה לי שזה הגיוני וחיובי.

כמו שאמר לי חבר טוב לא מזמן "מאז שאני מכיר אותך, את רוצה לעזוב אותו".

משפט שהיכה בי.

כי די. די לפחד משינוי. די להיצמד להרגלים. די לוותר לעצמי ולמות מוות איטי תוך כדי. 

 

ותודה שיש את אביתר בנאי. 

לפני 4 שנים. 30 ביולי 2020 בשעה 10:36

הוא רק בן 7.3, אבל שולט בכולם ביד רמה. יש לו את זה. את המניירות, את ההתכוונות, את ההנאה שבדבר.

 

בסופש בבריכה, אחותו רצתה לצאת מהמים והוא להישאר. אם תצא, אצטרך לצאת איתה גם. 

"אז בואי נקשור אותה" הוא הציע :)

 

וואלה... מה אתה אומר...

 

❤️

לפני 4 שנים. 28 ביולי 2020 בשעה 22:56

 

Though the pressure's hard to take"
It's the only way I can escape
It seems a heavy choice to make
"... But now I am under

 

לשאוף להיות למטה מהסיבות הנכונות. 

לרצות לגרד את הרצפה, להימרח, להרגיש את הרגל שלו מועכת את הראש שלך עמוק יותר ויותר. 

ללקק את אחת מאצבעות הרגליים שלו כשאת אפופה ולא באמת רואה מה את עושה. אבל היי, מי צריך בכלל לראות משהו? רק להרגיש. 

את הריח שלו, את הנשימה הזאת שמעוותת לו את המבט. כאילו הוא כועס (ייראה למי שמביט מהצד), אבל ממש לא. הוא פשוט מרוכז. מתמקד. מתכונן.

 

להיות מתחתיו מהסיבות הנכונות. לתת את כולך גם אם את לא בטוחה באותו הרגע מה זה בכלל אומר. גם אם זה פשוט כדי שהוא ידע שזה אפשרי. שאת מוכנה. 

 

לפעמים את למטה מהסיבות הלא נכונות.

זה טוב דווקא. מזכך. מזכיר לך שאת יודעת שאפשר אחרת. שזה יכול להיות מהסיבות הנכונות.

הכל בסדר. את בסדר. 

תאמרי לעצמך. שוב. ושוב. עד שתאמיני. 

לפני 4 שנים. 25 ביולי 2020 בשעה 18:48

כשאתה יודע בדיוק מה להגיד. 

כשהדרך שבה המילים נאמרות גורמת לי לנזול עוד לפני שהבנתי כראוי מה אתה בדיוק מנסה לומר. 

כשאני מסתכלת עליך ורוצה להיות בתוכך, או יותר נכון, שתהיה בתוכי.

 ואז, כשאתה שם, אני יכולה להביט בך מהצד, בעיניים קצת מושפלות, לראות את הכוח שלך, את היופי שבכלל לא נמצא בעור הנעים שלך או בגוף הזה שכל כך מושך אותי אליו.

הוא נמצא במילים. בדרך שלך להגיד אותן. באיך שאתה גורם לי להרגיש. 

כי אני רוצה שתפרק אותי. תזיין אותי בלי רחמים ואיך שרק תרצה.

אבל באותה מידה מתאווה ללטף אותך לילה שלם וסתם לשכב לידך. לשמוע את הנשימות שלך. לחשוב את המחשבות שלך. להצטנף מתחת לבית השחי שלך, או פשוט ללקק לך את הזין עד שאאבד תחושה בשפתיים.

 

רוצה אותך. את כולך.

לפני 4 שנים. 16 ביולי 2020 בשעה 17:59

כי לפעמים לא צריך להגיד שום דבר,

וכל מילה נוספת נעשית מיותרת.

לפעמים המילים נעלמות לי בגרון, מתייבשות. כשזה קורה באמצע זיון אגרסיבי זה אחלה. זה מציק, אבל מגיע מהסיבות הנכונות. 

כשזה לא, זה סתם מציק. הכל נשאר תקוע בפנים ולא משתחרר. 

אולי בגלל זה אני אוהבת תמונות. לא צריך לדבר בהן. הן מדברות את עצמן. 

לפעמים. 

 

לפני 4 שנים. 26 ביוני 2020 בשעה 18:30

אחד הדברים שהכי מעסיקים אותי הוא הקושי שלי להכיל בדידות. 

זה סוג של פרדוקס בעצם, כי מצד אחד רוב הזמן אני מרגישה שאני שונאת את כלל האנשים, יראה מהם או בזה להם (לרוב מאותן סיבות) ובעיקר מרגישה שהם פשוט כ"כ שונים ממני שאין שום סיכוי לגשר על הפער. אבל מצד שני, אני גם צריכה, ממש במובן של צורך, להרגיש חשובה, שזקוקים לי (ולא, ילדים לא נחשב, אלא אם הצורך היה להיות משרתת או נהגת) והכי חשוב- שדואגים לי.

הגעתי להבנה כבר מזמן שכשדואגים לי (ולא אמא שלי או חברות טרחניות) אני ממש מתרגשת מזה. זה מפליא אותי. 

אני לא יודעת אם זה בגלל שאני לרוב עושה רושם של אחת שמסתדרת, או שפשוט לא הכרתי את האנשים הנכונים, אבל המקום הזה של גבר שדואג לך פשוט עושה לי את זה לחלוטין. 

זה לא בקטע קלישאתי, אם כי לפעמים זה במובן הבסיסי ביותר. נניח אם ישאל מה אכלתי הבוקר. 

ויותר מזה, אם יראה שאני מתפתלת בתשובה וילחץ, אז כנראה שהוא יקבל הצצה להפרעת האכילה שלי, ואז זה כבר מעבר לדאגה. זה לראות לתוכי. זה להרגיש שאכפת לו. 

ואולי לשם בעצם זה מזוקק: אכפתיות אמיתית (ושוב, לא של החברות הטרחניות והנודניקיות). כזו שחופרת. שבאמת רוצה לדעת. ששואלת לא כדי לסמן וי, או מתחילה נושא ובורחת ממנו.

כי אני יודעת שרגש זה מהמם, ונעים וממלא, אבל אכפתיות זה הרבה יותר. זה באמת להיות שם. זה באמת לרצות לדעת ולא רק כי את בחרת לחשוף. זה להסתקרן ממך. זה לרצות ללמוד עלייך.

ומי שלא רוצה ללמוד עליי כנראה לא רוצה ולא מסוגל לעוד המון דברים אחרים. 

 

הקטע הקשה הוא שאני תמיד מפילה את זה על עצמי. שאני כנראה פשוט לא מעניינת מספיק. 

שלא רוצים לקלף את השכבות ולהבין.

ברור שתמיד יכול להיות שמסתתר שם פחד לדעת, אבל אני מאמינה שאהבה (אמיתית) מנצחת פחד. לפחות רוצה להאמין.

 

אז אני לא יפה מספיק

ולא מעניינת מספיק

ולא מסקרנת מספיק. 

וזה מסתכם בבדידות, באופן הפשטני שאני מניחה לזה להסתכם. ואני צריכה לתרגל את העניין הזה. להיות שם בלבד הזה ולא להתעצב. 

היום כבר לא מתים מבדידות. 

כך לפחות אומרים.

לפני 4 שנים. 22 ביוני 2020 בשעה 12:23

אחרי שלושה חודשים מחוץ למשרד, פתחתי את הדלת וכאילו הזמן עמד מלכת.

הכל עומד במקומו, כאילו רק אתמול עוד מיהרתי הביתה ושכחתי את הסוודר על הכסא (כן, בסוף פברואר עוד היה קריר).

ואז הבנתי, 

שום חזרה היא לא אמיתית עד שלא דפקתי כמה שוטים של תמונות עירום בשירותים (הגדולים, של הנכים) במסדרון.

 

*עכשיו (כמעט) הרבה יותר רגוע לי

***הושמדדדד

לפני 4 שנים. 20 ביוני 2020 בשעה 12:30

הכרתי אותו דרך העבודה, מזמן. לפני לפחות ארבע שנים. 

למעשה, נפגשנו רק פעם אחת. 

אתם מכירים את זה, החברה מצמידה לכם 'ליווי' והסבר של יועץ פנסיוני או משהו בסגנון. 

תמיד שנאתי את הדברים האלה, אני מאבדת עניין בנאמר תוך משפט וחצי ובעיקר לא מבינה מי נגד מי ולמה. 

אבל הסכמתי להיפגש עם אחד כזה. הוא נשמע חמוד בטלפון. 

ובאמת, לא הבנתי דבר ממה שאמר במהלך הפגישה הדי קצרה, אבל אחרי שהנהנתי וגם חתמתי על כמה טפסים, התחלנו לדבר קצת מעבר והסתבר שהוא מעסה במקצועו. 

שם כבר הקשבתי. 

משהו בביישנות שלו יחד עם הדיבור הבוטח, עשו לי את זה לגמרי. 

אמרתי לו בצחוק שצריך לקבוע פעם טיפול אמיתי ושנינו חייכנו. 

עברו השנים. 

מדי פעם היו לי שאלות (פנסיוניות!) או שסתם קיבלתי ממנו איזה 'חג שמח' דבילי והתקשקשנו קצת.

לפני שנה וקצת הבחנתי בו במסדרון בעבודה. 

אי אפשר שלא להבחין בו. הוא מרשים. 

דיברנו קצת, כמו מכרים וותיקים ושוב אמרתי "זוכר שדיברנו על טיפול שתעשה לי?" והוא חייך ואמר שברור שזוכר.

החלטתי לנקוט יוזמה. 

כמה ימים אח"כ כבר דיברנו מעשית. איפה ומתי. 

יש לו קליניקה בבית והוא לרוב מטפל בבקרים. אז קבענו בוקר אחד לפני העבודה. 

לא יודעת למה (או שכן) אבל היה לי ברור מה עומד לקרות.

הפלירטוטים, המבטים. הכל היה ברור. 

הוא אמר לי להתפשט ולשכב כשהבטן על מיטת הטיפולים. שאלתי אם להוריד הכל, והוא התמהמה לרגע ואז אמר שהרוב נשארים עם תחתונים.

הורדתי הכל ונשכבתי. 

זה התחיל כמו מסג' רגיל מדי. עמוק וחזק, כמו שאני אוהבת, אבל רגיל. 

כבר התחלתי לחשוב שאני מדמיינת. שהכל רק היה בראש שלי והוא באמת כאן כדי לטפל (בצורה קונבנציונלית).

אז התחלתי לקשקש כל מיני שטויות ולספר לו סיפורים, ובלבד שלא יהיה שקט מביך. שקט של טיפול. 

ואז זה קרה. 

הרגע הזה שאת מבינה שזה כבר לא טיפול רגיל. שמשהו שם גולש. מתעצם. מתערבב. 

הוא גלש עם היד שלו לאורך הירך שלי והתקרב לחור התחת. רעדתי. 

והוא המשיך. 

לאט לאט קירב יותר ויותר את האצבעות שלו עד שהתחלתי להתנשם ולהיאנח. 'אתה מענה אותי' אמרתי לו. אולי כבר?....

הוא היה ממושמע. 

מהר מאד התחיל לטייל ולשחק לי בין החורים. משמן חור אחד וחודר אליו עם עוד ועוד אצבעות. 

פתאום, בלי שבכלל קלטתי הוא לוחש לי 'כולי בתוכך' כשהיד שלו מטיילת לי עמוק בתוך הכוס כשאני עדיין על הבטן.

הפיסטינג הראשון שהרגשתי רק כשהיד יצאה. חצי לידה שכזו.

גיששתי בעיניים עצומות (ככה זה, כשהראש שלך קבור בתוך חור במיטה) והרגשתי את הזין הקשה שלו מחוץ למכנסיים. הכנסתי יד והוא טפטף עליי. לרגע חשבתי שאולי הוא כבר גמר מההתרגשות, אבל אח"כ הבנתי שלא. פשוט טפטופים די מסיביים ששימשו כחומר מסכך מעולה.

זה גם נחמד למצוץ ולטעום זרע מהרגע הראשון. בייחוד שהפה שלי תמיד מתייבש בזמן סקס (ובכלל, אבל בעיקר כשאני מרוגשת) מה שמקשה בהתחלה על פעולת המציצה והיניקה.

זה עבד יופי. 

מצצתי אותו עד הגרון, הוא לא היה מאד ארוך, אבל עבה. ומילא את כולי, בייחוד בזווית 'על הצד' שהייתי בה. 

הוא הגביר קצב, מזיין לי את הפה וחופר לי בכוס ולפתע הדף אותי ממנו. 

'את חייבת להפסיק או שאני גומר'. אז הפסקתי. 

נתתי לו קצת להירגע ודרשתי את הזין שלו בתוכי. 

חור התחת שלי שגם ככה יודע לקבל כל זין על הכי יבש שיש, בקושי הרגיש משהו עם כל השמן הזה, 

אבל הרגשתי כמה הוא עצמו צמוד אליי והרגשתי את הדפיקות. דפיקה ועוד דפיקה כשאני יודעת (גם בלי להרגיש) שהוא עמוק במיצים שלי, מחכה להתפרק.

'תצעק' אמרתי לו, רגע לפני שגמר. 

והוא נתן צעקה.

 

הכל הרגיש נורא נינוח וטבעי. 

אחרי שגמר, הכל הרגיש מוזר פתאום. 

כאילו נחת עליו מה שכרגע עשינו. 

אשמה? אולי.

כנראה שלא אדע לעולם. 

לפני 4 שנים. 15 ביוני 2020 בשעה 10:45

התקופה האחרונה לא פשוטה לי מהרבה סיבות. לפעמים עוזר להתעמק בהן ולפעמים לנסות להסתכל על התמונה השלמה ולזוז קצת הצידה. 

הלילה, לרוב, נותן לי שקט פנימי מצד אחד ותחושת בדידות גורפת מצד שני. השילוב קטלני לעתים. 

ובכל זאת, יש לילות בהם כל מה שצריך זו מסיבה מגניבה וחברים טובים כדי (קצת) לעוף על החיים ולשים בצד את כל הג'יפה.

כזה, כמו בלילה של אתמול.