|
|
|
הרגע הזה, שאת נכנסת לחנות הפסטה הפתוחה החביבה עלייך ליד הבית, נעמדת ומחכה למוכר ואז מגיע משב רוח בלתי צפוי ומרים לך לחלוטין את השמלה.
את מרגישה את התחת שלך חשוף פתאום, מתאוורר ברוח ומבינה שכל מי שנמצא מאחורייך צפה במחזה.
אז את מיד משכלת רגליים, מצמידה את פיסות הבד לרגליים ומחייכת.
זה מה שקורה לביישנית שהיא פומבית.
אח"כ את כבר מתיישבת על כסא. כי מה שבטוח, בטוח.
אמרתי לו שזו לא רק המשיכה המטורפת בינינו. היא חשובה, ברור. יש לה חיים משל עצמה והיא מייצרת את ההתרגשות והכמיהה לעתים, אבל מה שחזק יותר מהכל זו התחושה של נוחות אולטימטיבית.
מהרגע הראשון. האפשרות להיות מי שאת ומי שאתה. היכולת להסביר במילים ולדעת שזה מובן. שאת מובנת.
אהבה. פשוט או לא, זה רגש מופלא.
אוהבת אותך (אתה יודע).
להיכנס למוסך, לנהל שיחה עם מי מהאנשים שם (כלומר מי מהגברים שם) גורם לי לתחושת לחץ קשה.
לא מדברת על לחץ מחרמן או מרגש, לא מדמיינת שם סצנות פורנו שראיתי בעבר. ממש לא.
כשאני נכנסת למוסך (או פחח - מה לעזאזל ההבדל?) אני מיד מרגישה קטנה וטפשית. אחת שאין לה מושג מהחיים שלה, ובעיקר שזה כתוב לי על המצח.
זה שילוב בין המבטים שננעצים בי פלוס הפרשנות שאני (כנראה) נותנת להם, אבל חוסר הביטחון שמשתלט עליי ברגע הכניסה למקומות האלה הופך לפניקה של ממש.
אני נאלמת בתוך תוכי.
מדקלמת את השאלות או הבקשות שיש לי, אבל כל המוח שלי כאילו נוזל החוצה. אני רק רוצה שמישהו יבוא ויקח ממני את ההתמודדות הזאת.
וזה לא שלא ניסיתי. אני כבר שנים עושה טסטים לאוטו, מתקשרת, בודקת, שואלת ומגיעה למוסכים (או פחחים) כשצריך.
במקרה הזה, practice ממש לא מייצר שום פרפקט.
מה קורה לי שם?
מה במקבץ גברים מלוכלכים בסרבלים מצליח כ"כ להלחיץ אותי?
אני רק יודעת, שגבר שלוקח את הזוועה הזאת ממני, לא רק הופך ליותר מוערץ אלא גם על הדרך גורם לי להתחרמן ממנו. כן, יותר טוב מכל מתנת יום הולדת או מחווה כלשהי.
ואולי, אני רק רוצה מישהו כמו אבא שלי
(אבל רק בקטע של המוסכים. בכל השאר, הרבה פחות).
https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=992524&blog_id=115863
וואלה. מאתמול ניתן (גם) לאונן בפרטיות :)
גאה בעצמי שקידמתי משהו למרות שקשה לי מאד לקדם דברים עבור הבית. לא לעשות את זה זה סוג של הכחשת המצב, לא לנבור בפצע ולא להעיר מתים.
ברור שבפועל זה שטויות כי כולם ערים ומודעים... והיומיום עדיין אמור להיות מספיק חשוב כדי להשקיע בו, גם אם הוא רעוע כרגע...
אז הצלחתי לפחות הפעם להתעלות על עצמי. מי יודע, אולי זה יעורר בי המשך מוטיבציה :)
בעצם מדובר בסיפור טראגי. אהבה נכזבת שהובילה לרצח. אבל דווקא הלחן והמתח המיני הכובש בין השניים (קייב ופיג'יי הארווי) הם שגרמו לי תמיד לאהוב את השיר. לא התעמקתי מספיק במילותיו.
זעם של אישה דחויה? נקמה?. לפעמים אני מקנאה ביכולת הטוטאלית הזו של ללכת עד הסוף. עם הכל.
לצאת מהעצמי המאופק והכמעט מיושב (כי לא באמת), להתרכז בנקודות היציאה (כן, איכשהו המשכנתא קשורה גם לזה), לחבר אותן ולפלס לי דרך.
דיברנו ממש קצת על מזוכיזם. זה דיון שאפשר להעמיק בו מאד. יש הרבה מה לטחון שם. פיזי? מנטלי?, מבחינתי הם הפכים מושלמים.
הכאב הפיזי עוזר לרגע לשים בצד את הכאב הנפשי. זו המהות שלו מבחינתי. האפשרות של לא להרגיש לרגע. כי כשהחגורה או הפלוגר או לא משנה מה מפלח בבשר החיצוני, יש לי שקט לרגע לכל מה שסועש וגועש מבפנים. סוג של ניקיון אם אפשר לקרוא לזה ככה.
המזוכיזם הנפשי קשה פי מאה. הוא חובט. הוא לא משאיר לי אוויר בריאות וגורר בהכרח דמעות, גם אם אני לא מאפשרת להן לצאת בגלוי.
כשאני חושבת אחורה או נזכרת, בעצם תמיד הייתי כזו. זוכרת איך בגיל 14 הייתי נרדמת בבכי עם שירים של אביב גפן ומרגישה שמגיע לי להיות אומללה. אומללה עם נגיעות של אושר. עם הידיעה שאפשר אבל רק כמעט.
המחשבות רצות ביום שישי. רצות חופשי. אולי כי במדינה הזאת דוחפים לך את הנורמטיביות לגרון, ואני בעוונותיי מנסה לרצות. עם קמץ. קמץ גדול, לא קטן.
יש לי רומן ארוך עם רופאת העור שלי. משהו כמו 20 שנה+.
בהתחלה, בשנים הראשונות היה קצת "כבדהו וחשדהו". היא טיפוס. אין הומור, אין ציניות, הכל בפרצוף והלוא אני מלכת הללכת מסביב, לזרוק איזו בדיחה, אנקדוטה משעשעת, ואיתה זה היה בלתי אפשרי.
אז למדתי.
לווסת את עצמי כשאני איתה. לענות על השאלות שלה במלואן (אחרת היא מתעצבנת וזה לא נעים), לחייך במקומות הנכונים. בשורה התחתונה? נהיינו buddies.
המעקב התכוף אחרי נבע מהעובדה שיש לי עור מאד בהיר ולא מעט (טוב, המון) נקודות חן.
אז צריך לעקוב אחריהן, כי יש להן חיים משלהן והן גם יכולות פתאום לגדול או לשנות צורה, ממש כמו קורונה.
וככה, שנים, וזה מתחיל לשעמם תכלס כי באים נבדקים והולכים.
עד שלפני 8 שנים בערך זה נהיה קצת פחות משעמם וטיפה יותר מפחיד.
היא התקשרה אליי, המילה מלנומה נזרקה באוויר, ביופסיה וכל העסק.
שורה תחתונה - תודה לאל זה נגמר בניתוח. לא נדרשו תוספות אונקולוגיות כאלו ואחרות והחיים ממשיכים.
אבל מאז, הבדיקות נעשו תכופות אף יותר. הן נהיו גם מורכבות יותר וארוכות יותר.
אז גם השיחות שלי ושלה התארכו.
והיא כבר שמעה על הילדים, ועל הבעיות ועל הזוגיות, כל מה שהצליחה להוציא ממני בזמן שאני שוכבת ערומה ומובכת.
כן. תמונות עירום? בכיף גדול.
לשכב ערומה כשמישהו בוחן אותי? פחות.
אז היום. אחרי שנדחה ונדחה (בכל זאת קורונה) הגעתי לבדיקה.
שוכבת בריטואל על הגב, אבל מה לעשות, מתישהו נאלצתי גם להפנות אליה את התחת.
אז כן, הזהרתי אותה מראש שזה יהיה לה קשה, שלא תיבהל. קצת רעדתי. בכל זאת, אבא שלי פציינט קבוע אצלה גם, אבל זה עבר בשלום.
היא דפקה לי נאום על זה שכל אחד צריך לעשות מה שטוב לו ומה שמוציא אצלו אגרסיות.
על הדרך קיבלה 20 שניות של הסבר על בדסמ ונגזרותיו. אולי היא אפילו הקשיבה.
ואני?
הכי גאה בעצמי שלא דחיתי את התור מהפחד או הפדיחה או לא יודעת מה.
כוסעמק.
אני בת 41 כבר. כמה אפשר להמשיך להיות מנומסת לכל העולם?
הגיע הזמן לעשות לעצמי. לא לביתי. פשוט לעצמי.
שיחה עם מישהו היום הזכירה לי מקרה ששכחתי שקרה. לא שהדחקתי בכוונה, פשוט שכחתי ממנו, או יותר נכון, לא באמת ירדתי לעומקו של העניין. לא כשקרה וגם לא מאז.
זה היה לפני המון שנים, בטיול 'של אחרי צבא' לדרום אמריקה. באיזשהו שלב בטיול הגעתי עם כמה חברות לעיר נופש בצ'ילה שנקראת פוקון.
מעבר לזה שזו עיירה מקסימה וכיפית, איכשהו משום מה החלטנו לעשות שם טיול רכיבה על סוסים. בכוונה ציינתי ' משום מה' היות שאף פעם (לפני או מאז) לא באמת הבנתי מה ההנאה ברכיבה על סוסים. אין לי ולא הייתה לי מעולם הקואורדינציה הנדרשת לתפעל אותו תוך כדי שמירה על יציבות, ובעיקר יכולת להירגע מהפחד שהוא יחליט פתאום לדהור או סתם להעיף אותי ממנו.
אבל איכשהו בעיירה הזו בצ'ילה זה נראה לנו רעיון טוב. הנוף מהמם, הכל ירוק ונעים, והסוסים.
הגענו קבוצת מטיילים למקום ממנו התחילה הרכיבה ומיד נדלקתי.
לא על הסוס. על המדריך כמובן.
והייתה רכיבה מושלמת. כלומר לא היה נוח, הסוס הפחיד אותי כמובן, מדי פעם נתקעתי בעצים ובאופן כללי הרגשתי סוג של חרדה לאורך המסלול, אבל הנוכחות של המדריך, שלא זז ממני ומהסוס שלי לאורך כל הדרך עשתה את שלה.
אחרי שעה וחצי הרגשתי שהתחת שלי לא מסוגל יותר להיות דקה נוספת על הסוס, ובכלל, נגמר המסלול וחזרנו להוסטל הדלוח שלנו.
בלילה, ישבנו בחוץ, שותים ומעשנים מה שיש ופתאום הוא הגיע. קרלוס.
כשסיפרתי לו בעודי על הסוס, איפה אנחנו ישנות, לא באמת חשבתי על האפשרות הזאת. אני חושבת שהייתי עדיין קצת תמימה בעניין הזה.
קרלוס כנראה קצת פחות.
אז שתינו עוד קצת והלכנו לחדר רק שנינו.
ולמה אני מספרת את כל זה?
כי נזכרתי ששם בחדר, עם קרלוס הייתה בעצם הפעם הראשונה בה חוויתי שליטה. גם ההגעה שלו אליי, בלי לשאול, בלי להודיע יצרה את זה.
ובחדר?
הוא קשר לי את הידיים עם צעיף ארוך שהיה לי שם. הוא כמעט לא דיבר ובעיקר סימן לי עם הידיים והעיניים שלו. תשכבי שם, זוזי לכאן, תפתחי רגליים.
וצייתתי.
לא חושבת שהבנתי בכלל מה קורה שם. איזה מן משחק הוא משחק איתי.
אבל זה מצא חן בעיני.
בייחוד הרגע שבו הוא סובב אותי על הבטן, כשאני שוכבת על הרצפה (הכל קרה על הרצפה. המיטה נותרה מיותמת) דרך על הגב שלי עם הנעל שלו ולחץ אותי עמוק לתוך המרצפות. אני זוכרת שהיה לו קצת בוץ על הנעליים וחלקיקי חול בוצי התפזרו לי על הגב. אני זוכרת את העיקצוץ והכאב.
אני לא זוכרת לרגע תחושה של השפלה.
הוא כל הזמן ליטף לי את הפנים, הביט לי בעיניים ובעיקר היה שם איתי לחלוטין.
אני פחות זוכרת את הזיון עצמו או איפה הוא גמר בסופו של דבר (בכל זאת, עברו עשרים שנה), אבל את הדינמיקה אני זוכרת.
לא ראיתי אותו יותר אחר כך.
גם לא חיפשתי אותו או ניסיתי לאתר אותו.
זו הייתה תקופה אחרת. לא היה פייסבוק וגם לא היה באמת טעם.
אבל את המבט הזה שהיה לו בעיניים לא הצלחתי למצוא באף אחד עד היום.
אולי כי שכחתי, אולי כי אני כבר הרבה פחות תמימה, ואולי כי הוא באמת היה מוביל דרך, ואין ממש כאלו יותר. לפחות לא עבורי.
ואיך אוכל לסיים בלעדיו?
זה קרה די מזמן.
דיברנו כמה ימים ברצף.
התכתבות נחמדה. לא סוערת מדי אבל מעניינת מספיק בשביל שתיווצר כמיהה כלשהי.
כזו שאת מבינה שלא תוביל למשהו אמיתי ורגשי (כן, לוקח לי חמש דקות לדעת בד"כ), אבל שיש בה איזה ניצוץ.
התחברתי לסיפור שלו. סופסוף מישהו שעובר משהו דומה. אני חושבת שזה בעיקר מה שקנה אותי. הרגשתי פתאום שווה בין שווים.
הוא התעניין בי. שאל שאלות, ניסה להבין עד כמה אני הולכת רחוק.
אז אני הולכת, רחוק.
אבל מאד תלוי מתי ועם מי. אני חסרת גבולות כשמדובר בבנאדם הנכון. זה שיודע להפעיל אותי.
אם להיות כנה, הוא לא היה אחד שיודע להפעיל. לפחות לא אותי, לפחות לא אז.
בסך הכל כמה ימים של שיחה שלא באמת הבשילו לתחושת ההתפוצצות הזאת, שיש לפעמים כששתי נפשות תאומות נפגשות.
הוא פשוט היה שם וגם אני.
הייתי לבד במשרד, כבר היה די מאוחר.
הוא כתב לי, מלא זימה, ובלי לחשוב הרבה אמרתי לו שיבוא.
אליי. למבצר שלי.
התחילה תחושה של התרגשות. לא באמת ידעתי למה או למי לצפות.
נכון שראיתי תמונה כלשהי שלו, אבל מנסיון, לטוב ולרע, תמונה לא בהכרח מעידה. על כלום.
כשהוא הגיע המציאות נחתה עליי פתאום.
שני אנשים שמחפשים משהו.
שני אנשים רעבים שלא מסוגלים אפילו לייצר את המתח המירבי הזה, זה שנועד לייצר חוויה על חושית גם אם חד פעמית.
וידעתי את זה.
ידעתי שזה לא. לא באמת.
אבל הוא בא. כולו להוט והרגשתי שמחובתי לספק את הסחורה.
בלי לדבר הרבה הוא דחף אותי לכיוון הדלת והוריד אותי על הברכיים. דחף את הזין שלו לגרון שלי והתחיל לזיין אותי חזק ולא הדרגתי כמו שאני צריכה.
נחנקתי, אבל לא החנק הטוב הזה, שאני אוהבת. נחנקתי ממחשבות. מהידיעה שהאקט הזה שקורה עכשיו מיותר. מההבנה שאני לא מסוגלת לקום ולעצור את זה.
הוא אמר לי לקום וסובב אותי. החזקתי חזק בידית הדלת, זו שלא ניתן לנעול מבפנים.
הוא הפשיל את התחתונים שלי וחדר לי לתחת. התחיל לזיין במרץ וגמר לפני שהספקתי להבין מה אני מרגישה שם באותן הרגע.
אני לא זוכרת אילו מילים נאמרו בינינו אח"כ, אבל הוא התלבש והלך די מיד.
זה לא שהרגשתי חלולה או מחוללת.
הרגשתי רק עצב. עליי ועליו ובעיקר עליי (בכל זאת, הגיוני שאתמקד בעצמי, לא?).
אח"כ נוספה אדישות. כזו שממוססת את העצב ומאפשרת לתחוב אותו לפינה הזו תחת הכותרת "עוד אחד מהדברים המטומטמים שעשיתי".
Nobody can replace anybody else
So it would be a shame to make it a competition
And no love is like any other love
So it would be insane to make a comparison with you
איזה כיף שיש מי שמוצא את המילים עבורי, גם כשלי נגמרו.
לכל אחד יש תחליף (ככה אמרו לנו בקורס דיילות) וככה זה גם בחיים.
ואני?
גם לי יש תחליף. הרבה תחליפים.
#להכניס את זה עמוק לראש. זה חשוב.
הגעתי לכתובת שהוא נתן לי. בדרך, עוד התלבטתי אם להודיע לחברה שלי לאן אני הולכת, ככה בשביל שידעו אח"כ היכן לחפש את גופתי.
ידעתי שאם אתן לה את האינפורמציה הזו היא תקרא לי משוגעת ותוציא לי את החשק ללכת.
אז עשיתי את הדבר המתבקש ופשוט לא יידעתי איש.
כשיצאתי מהאוטו הסתכלתי מסביב, לא סגורה אם עוד אי פעם עיני יראו אור יום. בכל זאת, מי יודע, אולי חבורה של עשרה (או חמישה) גברים (לא) מסוקסים תמתין לי מעבר לדלת ותבצע בי את זממם עד לאבדון.
ובנימה רצינית יותר, ידעתי שאני לוקחת וואחד סיכון ולמרות זאת, לא הצלחתי להניא את עצמי.
עם המחשבות הללו של "את אמא לילדים, אישה חסרת אחריות שאולי תירצח בקרוב" דפקתי על הדלת הכחולה.
להפתעתי (לאור המחשבות הנל) פתח לי את הדלת גבר נורמלי למדיי, אפילו חמוד.
הוא פצח במונולוג שכלל את הציפיות שלו מעצמו, מהחיים וממי שתפקיד עצמה בידיו. מודה שהפסקתי להקשיב בשלב מוקדם מדי. הלחץ ובקבוק הבריזר שנתן לי העסיקו אותי יותר.
אני יודעת איך גברים מסתכלים עליי ומזהה כמיהה בקלות.
אצלו? לא זיהיתי כלום. זה לא שהוא הביט בי במבט חלול או משהו אבל פשוט לא הצלחתי לקרוא אותו.
המרצה שבי, זו שצריכה לאסוף את הלייקים והאישור שהיא שווה משהו חיכתה להיכנס לחדר. להוכיח לו שלא טעה.
הוא התחיל להצליף בי מעל הבגדים. בכל פעם בעוצמה גוברת. נראה לי שהיה מרוצה. אחרי כ50 הצלפות הוא ביקש ממני לעמוד והחל לקשור אותי. הייתי לבושה כאמור, ועדיין הצלחתי להרגיש היטב את חיספוס החבלים ואת ההידוק שלהם. הריח החזק של החבל עמעם לי קצת את הבאלאנס ולרגע כמעט מעדתי על הרצפה. הוא החזיק אותי, סיים להדק וזרק אותי על המיטה.
הוא ביקש ממני להתחיל לזוז על החבל שעבר בדיוק במרכז הכוס שלי.
התחלתי לזוז, תופסת קצב יותר ויותר מהיר ומרגישה איך הגבר הזה שאני בקושי מכירה מסתכל עליי, למרות שאני עם כיסוי עיניים ולא רואה כלום.
פתאום הרגשתי את היד שלו נשלחת ופותחת לי סופסוף את הכפתור במכנסיים. החבל בתוספת היד של שהחלה לחדור אליי עצרו את התזוזה שלי.
הוא השפריץ אותי במומחיות ומייד שלף את היד החוצה ואמר שנעצור כאן. לא ממש הבנתי.
הוא משך אותי לעמידה והחל להתיר את החבלים במהירות.
אמר לי שהוא מחכה לי מחוץ לחדר ושאצא שזמן שמתאים לי.
"אם את רוצה שנמשיך מכאן, תכתבי לי על דף בגודל A4 מה את רוצה שיקרה פה בפעם הבאה".
מה?? מי?
ובעיקר, מה אתה רוצה ממני??.
לא אתה זה שאמור להחליט, להוביל, לאפשר....?
המילים שלי לא הרשימו אותו. גם לא השאלות. הלכתי משם מבולבלת.
יום למחרת עוד ביקשתי הכוונה. "תגיד, יש לי איפה להסתכל, ללמוד? מה מבקשים שיהיה בסשן כשאין לי מושג קלוש מה אמור לקרות שם?".
מיותר לציין שלא קיבלתי לינק לאנשהו.
אז ככה זה נגמר. כנראה חשב שאני לא רצינית מספיק או רוצה מספיק, ומי יודע, אולי אם הייתי מקשיבה לנאום שלו בהתחלה, הייתי מבינה איך כל זה גם קשור לציפיות שלו (מעצמו, מהחיים וכל זה).
מה שכן, אני קצת מתבאסת כי היום הייתי יכולה למלא לו שני עמודים בכתב צפוף כולל מהלכים שלמים של מה שבא לי.
זוכרת את השם שלו, אבל מי לעזאזל שמר את הפרטים? או הכינוי?
##אה, והתמונה מהפוסט הקודם, אבל הפעם בצבע כי בא לי לפנק.
***הושמדה
