Conquistador

- "אמא, בואי, אני רוצה שתחממי לי את הרגליים",

האא?, יורד שלג בחוץ ואתה קפוא על המדרכה?

-"טוב, אז בואי לכאן, רק תעשי לי מסז'"

 

בסדר. באה. 

כאלה שהמוח ו(כנראה) הנפש שלי לא יכולה להכיל,

אני בד"כ מתחילה בלדמיין מה הכי בא לי לאכול כרגע, נותנת לעצמי להפליג כמה שיותר רחוק וזה כולל גם מחשבות על בירה. אני כמעט יכולה להרגיש את הטעם שלה. הקצף צורב קצת בפה ואז מחליק פנימה. מרגיע.

אחר כך זה נהייה ממש פתטי. 

ארץ עיר עם עצמי בראש, כאילו שלנסות למצוא עוד מדינה באות ח' (חוץ מחוף השנהב כמובן) תביא עימה את הישועה או השינה המיוחלת.

היו תקופות שניסיתי להיזכר בכל מי שאי פעם הזדיינתי איתו. זה התברר כמתיש ובעיקר הציף זיכרונות ששינה לא מגיעה בעקבותיהם. 

 

מה נותר לי אם ככה?, 

כבשים?

 

אז עשיתי את המתבקש והלכתי לדפוק כמה פוזות למצלמה. 

הפעם מהוגנת לחלוטין. את התמונות הסוטות שמרתי במערכת, כי מי יודע מתי אזדקק להן. 

 

מזל שעוד שלוש שעות צריך לקום. אבל מי סופר. 

אני זוכרת את עצמי בגיל 6, יושבת בכניסה של המרחב, קרוב ליומנאית, מביטה בעצורים שנכנסים ויוצאים. זוכרת את הנעליים שלהם, יותר נכון את הכפכפים שנעלו ואת הרעש של גרירת הרגליים האזוקות.

לפעמים ישבתי ממש לידם על הספסל, כמעט מתחככת בהם כשהייתה צפיפות, ובעיקר מתבוננת.

מקשיבה לשיחות שלא הבנתי ומריחה את עשן הסיגריות של השוטרים שעמדו בחוץ. 

 

הייתי מחכה שם שעות. לפחות ככה זה הרגיש. 

אבא עלה למשרד שלו "לקחת חומר", תיקים הביתה. איכשהו זה לקח לו המון זמן.

לפעמים התייאשתי וביקשתי מהיומנאית שתתקשר אליו למשרד ותזכיר לו שאני (ואחותי) עדיין שם. מחכות על הספסל.

כשהוא היה חוזר, כולם הכירו אותו. התרגשו ממנו אפילו. הוא חילק חיוכים ודיבר בנימוס בדרך כלל, ומדי פעם נתקל במשהו שלא מצא חן בעיניו והרים את הקול. הוא לא ממש צעק, אבל פחדו ממנו. ראיתי. 

בעיניים של ילדה בת 6 הוא היה סוג של גיבור על.

אולי אלו היו המדים. אולי האקדח (ידעתי איפה הוא מחביא אותו, במגירת הגרביים שסמוכה לצד שלו במיטה. הייתי מתגנבת לשם בשבתות ומחפשת את האקדח. לא נוגעת, רק רוצה לבדוק שהוא שם), 

ואולי העובדה שהוא לא ממש התייחס אליי.

 

מאז אני מחפשת את זה. את היחס. 

לא משנה בכלל שחלפו המון שנים. לא משנה שבערך בגיל 15 הכל השתנה ונהייתי ילדה של אבא. זו שהוא מספר לה סודות שלא אמורים לספר לילדה. לא משנה.

ההיא בת ה6 עדיין רוצה אותו. עדיין זוכרת שהוא לא היה שם בשבילה כשהיא רצתה.

היא זוכרת שהיה קונה לה את הכרטיסים למקומות הכי טובים באולם של פסטיבל שירי הילדים. 

היא גם זוכרת שהיה מכניס אותה לאולם וחוזר לקחת כי לא היה לו זמן להיות איתה שם בפנים. 

 

בפעם האחרונה שנפגשנו, לפני שבועיים בערך, סיפרתי לו כל מיני דברים על מה שעובר עליי.

באיזשהו שלב הוא הביט בי ואמר שהוא יודע שאם הוא היה 'סתם גבר' ואני 'סתם אישה' הוא היה מתאהב בי. 

זו לא פעם ראשונה שהוא אמר לי את זה. 

אני מאמינה לו. 

דווקא בגלל שהוא אבא שלי הוא מסוגל לראות את כל מה שיש בי, כולל הדפיקויות ולחשוב שזה מקסים. 

הוא קצת משוחד יש לומר.

גם אני קצת משוחדת. 

מציירים יחד כל מיני סמלים של חגי תשרי וכו',

הוא כמובן אומר לי בכל פעם באיזה צבע להשתמש ("עכשיו את צריכה אדום"),

מסיימים, הוא כותב את השם שלו ואז מצביע על הדף. 

אני: "להוסיף את השם שלי??"

הרודן: "ממש לא, פה תרשמי את השם השני שלי' גבר מלך'" 

 

אבל לפני זה, 

השיר האהוב עליי (כמעט) בעולם כולו.

 

ואחרי שנהניתם, אז גם תמונה (עד שתושמד כמובן)

 

Gone.... 

 

בדרך הביתה, באוטו, אני מוצאת את עצמי שוב שומעת (ומדי פעם מגניבה גם מבטים) את ההרצאה שהוא נתן, לא כ"כ מזמן באותו קורס.

את נושא ההרצאה אני מכירה היטב, והוא לא מאד מעניין אותי. 

אני מתרכזת (ברמזורים, כן?) בהבעות הפנים שלו כשהוא מדבר, בדרך שבה הוא מביע את עצמו, בשפה הגבוהה, הרהוטה.

מדהים איך הוא מצליח גם לדבר כ"כ רהוט וגם בגובה העיניים. 

יודע להסביר בצורה כ"כ נהירה, דברים שלי בטח היה לוקח נצח להתנסח לגביהם. 

מדי פעם הוא זורק איזו חצי בדיחה, בודק אם יש שאלות, ומשיב בנימוס לבבי לכל מי שטורח לשאול. 

המפגש הזה היה כבר מזמן. 

 

אני מקשיבה לו והגעגועים מציפים אותי. 

אני רוצה את הקול החם שלו פה איתי עכשיו. 

שילטף אותי בזמן שהוא מדבר אליי. 

שיגיד לי מילים של הרצאות, של מפגשים. לא משנה לי בכלל. 

המבט שלו תמיד ממיס אותי ומהירות הדיבור מתחרה עם הנשימות המהירות שלי. 

 

הקול שלו בהקלטה מרגיע אותי קצת. 

זו אמנם לא שיחה שלנו, כרגע, אבל זה משהו להתנחם בו כשהוא לא איתי. כשהוא לא יכול לגעת בי. 

הגלים בבטן מתערבבים במחשבות סוטות, כאלה שבא לי לחלוק איתו בשקט. 

הוא לא יחשוב שהן סוטות בכלל. 

הוא יחבק אותי אליו חזק ויבקש שנהיה "כאילו סוטים" ביחד.

 

נפתח פה עולם חדש. מפחיד. מרגש. 

הוא יכול להרוס אותנו והוא יכול לייצר את מה שאף אחד מאתנו עדיין לא הצליח לבד. 

המרחק הזה מבקש לדעת אם החלטנו. אם נעשה את הדבר הנכון. 

 

מריצה קדימה. זה כבר סוף המפגש, "זה מאד חשוב שתענו על המשוב שאני שולח לכם, ככה מצליחים לשפר ולהתקדם".

המילים מהדהדות חזק. 

אולי נצליח. 

אני מפחד עלייך
איך שאצא עם אור ראשון
ולא אשמע ממך כל היום
שתשכחי את המפתח במנעול
ואהיה כבול
מלהציל אותך

אני מפחד עלייך
שתשקעי בחלומך
ותשכחי לכבות את האש
מרוב אהבה על הכיריים
שלא תחשבי פעמיים
בשביל שנינו

אני מפחד עלייך
כשאת שטה על כביש מהיר
ומעלייך ענן שביר
שוטף את עינייך
ולפנייך
הדרך ארוכה
אני מפחד עלייך

 

קוראת את המילים של השיר והן מנגנות אותי. אותנו. 

כי אני יודעת שאני מוטרפת.

ואני יודעת שאתה יודע גם. 

שכל טפטוף ביטחון שהכנסת בי, יכול להיעלם בשנייה, כמעט מכל דבר.

שאני צריכה עוד ועוד, 

שאני מחפשת להוציא ממך מילים שיפגעו בי, 

ואז לכבות. 

אותי ואותך. 

 

אז מי כאן מפחד יותר? 

 

לפעמים כל מה שצריך לקרות זה ליטוף אחד ונשיקה בוערת. 

כזו שמרעידה את הבפנים שלך, שמטלטלת. שאת חצי יודעת שאין ממנה דרך חזרה.

והיא הפתח. להכל. 

היא פותחת את הראש ואת הלב, היא שולחת אלייך ידיים מלאות ציפייה, ואת נרעדת שם.

 

את יודעת מספיק. עשית לא מעט. לא שאת מתגאה בזה (וגם לא מתביישת), זה פשוט מה שזה. כפי שזה.

הוא מסתכל עליי במבט שלו. כולו יודע ולא מבין כלום. כולו בטוח ומחזיק חזק.

מפחד אפילו. 

ממני?

כשהוא ליטף לי את הפנים, בערתי לרגע. הוא אמר שנאדמתי ובצדק.

הוא מביט בי והוא מבין שיש שם שדים. 

הם מפחידים אותו, אבל הוא נאחז בהם כאילו הם מקום מבטחים. כאילו יגלו לו את הסודות שטרם הבין לגביי עצמו. 

את הסודות שלי. 

 

סודות עוברים בנשיקה. אחת. 

לפחות החשובים שבהם. 

 

 

מכירים את זה? שפוגשים מישהו וברגע אחד יש את הכימיה הזו, הקליק, החשמל.

אז ככה היה איתו. 

פגישה במקום מבאס, בכל זאת סוג של קולגות. 

חשבתי שאני מדמיינת. יש לי אינטואיציות די טובות, אבל עדיין. 

כמו שאמרתי, עובדים יחד ובלי קשר לזה נראה שונים לחלוטין זה מזו. 

וואלה? שונים?

אולי. בא בטוחה בכלל. 

אני יודעת לזהות. אנרגיה. צורך.

נעימה התחושה הזאת, הרגשה שאת חשופה. שרואים דרכך ועלייך.

אני חושבת שאני מכורה לתחושה הזו כשהיא נוצרת. כשמי שעומד מולי יודע לייצר. והוא ידע.

 

כמה חודשים קדימה. אני לבד במשרד. יש יתרונות לקורונה. 

הוא כותב לי שהוא מגיע לפגישה ואם במקרה אני שם. 

מתרגשת. גל רטיבות מתחיל לגאות ואני משתדלת לחשוב. להתרכז. 

מי נמצא, מה נמצא, איך אפשר לגרום לו. רק קצת. רק היום. 

הוא מגיע ונכנס אליי למשרד עם החיוך הביישני שלו. 

אל תטעו. אני מבינה את ההתרגשות שלו, את המבוכה אבל הוא יודע לגמרי מה הוא עושה. 

הוא לא עשה את זה לפני אולי, אבל הוא כולו מכוון לשם. החיוך המובך חיצוני לגמרי. בפנים הוא נחוש. בפנים הוא שם בשבילי. 

'זה היום הולדת שלי היום' הוא אומר לי.

כאילו שלא ידעתי, (מחשבה של עצמי לעצמי) . 

אני נועלת את הדלת. הוא המום (נראה לי). 

מכריחה את עצמי להביט בו. להישיר מבט. משהו שקשה לי מאד לעשות. מתעקשת. זה עובד לשתי שניות והמבט שוב יורד לרצפה. 

אני כבר בטוחה שעשיתי טעות. שהרסתי הכל. שהבנתי לא נכון. שלא באמת קראתי את הסימנים. 

 

דקה אחרי זה אני כבר בלי בגדים, לפחות בלי אלו החשובים. 

הוא מסובב אותי אל הקיר, אחרי שפשט ממני (ולא בעדינות) את השמלה. היד שלו מתחילה לטייל לי על הגב ובסיבובים על התחת שלי. 

אני נוזלת ואני מרגישה את זה. 

מתחילה להתחנן 'נו, בבקשה, תדחוף אותה כבר' 

"אני לא שומע אותך, תפסיקי ללחוש". אני מנסה להגביר את הקול אבל הוא יוצא חלש כמו מקודם 'האצבעות שלך, אני צריכה אותן בתוכי, בבקשה'. 

אני רואה שהוא מחייך. 

הוא לא מכניס אותן. 

אני מתחילה להתחרפן. מבינה בכלל שזה הוא, שהוא פה איתי נצמד אליי ומלטף לי את הטוסיק. 

'אין סיכוי, את חולמת' הכי הרבה שאני מסוגלת לומר לעצמי. 

הוא מסובב אותי אליו ואני נוחתת על הברכיים. 

הידיים מאחורי הגב והוא מביט בסיפוק. 

'מעולה, מה שאת אוהבת. לרצות, לשרת' 

 

'אוהבת לרצות אותך' אני אומרת ופותחת את הכפתור במכנסיים שלו. הידיים רועדות לי. 

הזין שלו נדחף לי לפה בשניות ואני נחנקת. 

נהדפת אחורה ונתקעת בקיר. 

מנסה להתייצב שוב על הברכיים, להחזיר את הזין שלו לפה שלי. 

עכשיו המבט שלו כבר אחר. רציני. מרוכז כזה. אני מרגישה את המבט שלו למרות שאני לא יכולה לזוז  לשום כיוון. הראש שלי מקובע על הזין שלו, הזין היפה שלו. 

בקושי מצליחה רגע לדחוף אותו כדי לנשום אוויר. 

'את ממשיכה' הוא אומר בשקט. 

ואני ממשיכה. 

הוא מזיין לי את הפה בעוצמות בלתי הגיוניות בכלל. 'מאיפה הוא כזה חזק?' אני תוהה. 

הוא מלטף לי את השיער ושואל אם אני מוכנה. 

בא לי לענות לו שאני תמיד מוכנה אבל זה מרגיש לי דבילי ואני גם ממילא לא יכולה לענות. יש לי זין שבפה שלא מאפשר לי לנשום או לחשוב. 

ואז אני מרגישה את זה מחליק בגרון. זרע שמיועד לי. זרע שחיכה לי. זרע שישב שם מאז שהכרנו. 

מעוצמת הגמירה אז כמעט שוב נופלת. 

הוא מחזיק אותי חזק ומרוקן לתוכי את כל מה מיש בו. 

אני בולעת בלי להפעיל שום שריר. 

 

הוא מתקרב אליי, מוחה לי שאריות זרע מהשפתיים ודופק לי נשיקה מטורפת. 

 

נופלת אחורה והוא עליי. 

מותר לרעוד. 

 

 

 

 

 

מבקש ממני לבוא איתו להתקלח (את רק תעמדי שם, אני פשוט אוהב אותך)

אח"כ מבקש שאסבן אותו. "אתה בן שבע וחצי ויודע להסתבן לבד, יאללה".

מעיף בי מבט מזועזע בשל חוסר שיתוף הפעולה. 

מסתבן ונותן למים לזרום ולשטוף ממנו את הסבון." עכשיו תקשיבי, כשאני עושה ככה (מדגים שתי מחיאות כף) את סוגרת את המים, הבנת? "

 

החלפתי צבעים. 

ביצעתי. 

נדהמתי.