|
|
|
אז ככה,
השולט (מסתבר) הוא גם רגיש ואמפטי, או שאולי הוא מבין שזו בעצם הדרך האולטימטיבית לשלוט.
מספרים לו שאנחנו מתגרשים וכל הבלה בלה בלה המתבקש מסביב.
השולט הולך לחדר שלו "אני צריך כמה דקות לעכל".
אני ניגשת לחדר. אמנם שולט והכל, אבל רגיש כאמור.
נותן לי חיבוק חזק ואומר לי תוך כדי (בפאתוס):
"אמא, אני אף פעם לא אשכח אותך!"
***(חמוד, ממך אני לא מתגרשת. אי אפשר. ואני גם לא ממש רוצה תכלס. אבל תודה שהספדת. חשוב לפעמים גם להספיד).
אחד הדברים שהכי קשה לי לעשות זה לבכות.
אני יכולה להיות עצובה, מתוסכלת, בוערת מבפנים ברמה של טלטלה עמוקה, ועדיין, הבכי לא יצא.
יש משהו שמשאיר אותו בפנים, לא מצליחה לשחרר את השליטה במקום הזה. דווקא שם.
ואני רוצה. אני רוצה לאפשר לעצמי לתת לרגש לשטוף. לנקות לי את הפנים משאריות של עצב ושל געגוע ושל כל מה שממוקם לי בתחתית הבטן, מבעבע בשקט וברעש לפרקים.
יש את הרגעים האלה שמרוב שאתה מחכה להם ומפחד מהם אתה מתכונן.
ההכנה הזאת חשובה כנראה.
אני שונאת אותה.
אצלי ההכנה מכנסת פנימה את כל מה שמאפשר לי להרגיש, גורמת לגוש רק לגדול, ומבחוץ? הכל לכאורה יופי.
אז ככה היה סוף השבוע הזה.
סופ"ש ראשון בלי. הילדים אצלו.
וכל מה שידעתי שיקרה קרה. וכל מה שחשבתי שארגיש, הרגשתי. והכל במינון מופחת. כאילו פילטר עמעם את האורות ודאג לעשות שקט כדי שלא אתפרק.
ולא התפרקתי. להפך. עשיתי הכל וכלום. הייתי ולא באמת. הכל זרם. תפקד. הסתדר.
אבל משהו הכביד. משהו שרק היום כששמעתי שיר במשרד, מול המחשב, כאילו מתוך כלום, התפרץ פתאום.
הדמעות ירדו.
גם כשהשיר נגמר. גם כשהשתחרר שקט.
אני לא מזמינה אותן לבוא אף פעם. עושה להן מבחנים כשהן מנסות להגיע בכל זאת. הודפת, עושה כל מה שאפשר כדי שיתרחקו.
אבל לא תמיד יש לי מספיק כח.
ואז הן מגיעות. כבר לא שואלות, כבר לא מבקשות.
ומצחיק להגיד, הן כאילו עוטפות פתאום. אני מרגישה לרגע מוגנת.
אולי כי בשנייה אחת הכל פתאום משתחרר. אפשר להרגיש ולכאוב ו... לבכות. פשוט לבכות.
ואני מבינה אז בדיוק מה חסר לי.
קוראת אחורה את עצמי ויודעת ששום דבר לא השתנה.
צריכה לחבק את הבדידות הזאת. לתת לה להיות ולא לפחד ממנה.
היא כאן כדי להישאר.
"בסך הכל את ילד שנשאר פגוע
נרגעת רק כשהאורות סביבך דולקים"
תמיד אהבתי מאד את השיר הזה. היו תקופות שגם הזדהיתי איתו ממש.
ככה הרגשתי. תלושה.
לא כל אחד יכול להבין את התלישות הזו.
רוב האנשים לא מרגישים ככה. בצדק, אגב.
רובם מוצאים במה ובמי להיאחז.
יש כאלו, כמוני, שפשוט לא מצליחים.
האפשרות הזו לא קיימת אצלנו בDNA.
אבל מה?
שנים של אימון מאסיבי לימדו אותי לעשות מעולה "בכאילו".
הכאילו הזה גורם גם לי להתבלבל לפעמים.
לחשוב שאולי הפעם, אולי בכל זאת.
האופנה של תכניות הריאליטי, לפחות אלו שקצת יצא לי לראות די מזמן (פחות חובבת את הז'אנר) יצרה ביטוי ששנוא עליי במיוחד, "ללכת עם האמת שלי".
שנוא ברמה של רצון להקיא. של גועל.
ועכשיו?
חושבת שזה קצת מה שאני עושה. מנסה. מתחילה (או ממשיכה).
לא כי אני חושבת שזה הדבר הנכון או הכי טוב.
להפך אפילו.
הלוואי שידעתי לשקר לעצמי. הלוואי שידעתי לעשות בכאילו ולהאמין בזה באמת. אני מיוסרת שאני לא ככה.
אני הולכת עם האמת כי אני לא מצליחה אחרת.
כי זה בלתי נשלט כמעט.
כי הבנתי, שלהיאבק מול עצמי קשה עשרות מונים מכל מאבק אחר.
והשקט הזה, השקט המיוחל כ"כ, עומד להגיע.
רק צריכה לקחת נשימה עמוקה.
אבל עכשיו, זה כבר נעשה יותר קל. כמעט אפשרי אפילו.
אני תמיד קוראת ומקנאה באלו שמצליחות לגמור בקלות.
בעצם, באלו שמצליחות לגמור, נקודה.
ולא שאני לא מצליחה. אני מצליחה. נכון שזה מצריך אי אלו עזרים, אבל הם זמינים חלק ניכר מהזמן.
אז במה אני מקנאה?
ביכולת לגמור עם הפרטנר. עם בן הזוג. בין אם מזדמן ובין אם לא.
ברור שכשהוא מזדמן, אני אפילו לא מנסה.
אבל מה קורה כשהוא נהיה יותר קבוע מאשר מזדמן?
אז זהו, לא קורה כלום.
נהיה זה מול זו, או זה מעל זו או זה מאחורי זו, וכלום לא יקרה.
משהו שם לא מאפשר.
הייתי רוצה לתת להם בעלות על הגוף שלי לשעה שעתיים. אפילו לעשר דקות.
לשחרר.
לתת להם להתפלש בי, להיכנס בי עד הסוף, למצוא את הדרך לשחרר את המחסומים שלי בראש.
הייתה לי דאחקה כזו פעם, עם חברות, כשנהגתי לומר "מי שיגרום לי לגמור- איאלץ להינשא לו".
לימים, גם החתן לא ידע להגמיר אותי כמו שרציתי שידעו.
הוא למד אותי, עבדנו על זה חזק, היו תקופות שגם הצלחתי לראות איתו פורנו (אף פעם לא באמת הארדקור. את הראש הסוטה שלי הוא הכיר מצוין, אבל גם אני הכרתי את שלו), הצלחתי להתנתק ממנו ולהיכנס עמוק לסרטון שמולי. הצלחתי להתחרמן מזה ובסוף גמרתי.
הוא עשה לי ביד תוך כדי עבודה רצינית עם הויברטור. גם זה עבד לעתים. הייתי צריכה לדמיין תוך כדי שמזיינים אותי בכל החורים חזק, שיורקים עליי ושאני כלי לשימוש המונים.
מזל שהוא לא ציפה שאחלוק איתו את הנראטיב.
בכלל, באיזשהו שלב הפסקתי לחלוק איתו את המחשבות הכמוסות שלי.
כשזה קורה? המדרון חלקלק ותלול. סודות הורסים קשר. מחרבים.
אפשר להמשיך להזדיין. אפשר לגמור אפילו. אבל בין לבין הולכים ומתארכים ענפי הסודות והיצרים שכבר לא נחלקים זה עם זו.
לפני כמה זמן, היה אחד, לימים התברר כאדיוט מושלם (או סתם פחדן מגלומני) שהצליח להגמיר אותי. זה לקח מעל שלוש שעות וכלל ארסנל שלם של צעצועים (הבחור בהחלט היה מאובזר בכאלה), המון השקעה מצידו (בזה אני דווקא ממש לא מזלזלת) ובהתחשב בכך שזו הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו, אז בכלל היה כאן תקדים בינלאומי.
אז יצא לי לחשוב על זה קצת, על מה זה בעצם אומר שמישהו כמוהו "הצליח" היכן שכולם נכשלו, והגעתי למסקנה המתבקשת שזה בולשיט כפול מיליון בולשיטים.
תמיד יש שני אנשים בסיפור הזה של קשר, של סקס, של בדסמ, של אינטראקציה מינית או בכלל לא מינית.
אנחנו לא לבד שם.
אני כל הזמן אומרת לבת שלי שהיחידה שהיא יכולה לשלוט בה – זו היא עצמה.
שאין לה דרך לכוון מה יעשו אחרים. שחבל לבזבז את האנרגיות בכיוון הזה בכלל.
אז ככה.
השליטה היא רק אצלך.
איך תיקח את הסיטואציה. איך תגיב להזדמנויות. מה תבחר לעשות. אתה עצמך בלבד.
אין שם שום דרך לנתב את האחר. אין.
ומי שחושב שיש לו כזו דרך, חי בסרט.
אז להגמיר אותי?
בוא, אני כאילו אתן לך שליטה על הגמירה שלי. אני כאילו אתן לך תפקיד.
השליטה היא בחוסר שליטה שבין שני אנשים. בשקט שהם מייצרים, כי אין שם סודות ביניהם. לפחות לא חשובים.
שליטה היא כשיש ביניהם ים של אפשרויות. ים רגוע.
כזה שאפשר לפתוח רגליים מולו, להוציא ויברטור ולגמור.
הוא מצא דירה וחתם חוזה.
ייכנס ב 1/1/21.
התחלה חדשה?
בשבילו. נדמה לי שאצלי היא כבר התחילה מזמן.
לחיות לצד, אבל לא באמת להיות שם.
לעשות את מה שצריך, כי הילדים, המשפחה, כי ככה אני.עושה את מה שצריך.
אבל למות מבפנים.
הגסיסה לקחה נצח. לפחות ככה זה הרגיש.
בכל פעם חלקים נוספים נפרדו, עד שלא נותר שם כבר כלום. כלום של אהבה אמיתית. של רגש מרטיט לב. של תשוקה בוערת.
נשארה המון חיבה ואכפתיות. אפילו באתי איתו היום לראות את הדירה.
פייר? מהממת.
סיכוי סביר שהחמודים בכלל לא ירצו יותר לישון אצל "אמא", עכשיו כשלאבא יהיה בית חדש ומגניב.
הרצון הזה שיהיה לו טוב, בלי שמץ של אגו או קנאה שנכנסת שם ברקע.
בטח כשתהיה לו מישהי זה לא יהיה לי פשוט. יעלו פתאום זכרונות, מחשבות, הסטוריה.
אבל זה כל כך לא מפחיד אותי. באמת רוצה שימצא את מי שתעשה אותו מאושר. מגיע לו.
לפעמים אני חושבת שגם לי מגיע.
בעצם אני יודעת שמגיע.
למעשה, לכל אחד מגיע.
היום בצהריים, כשזלגו לי דמעות ולא בגלל הפרידה, הוא ביקש לדעת למה.
לשנייה התלבטתי ואז זה פשוט יצא ממני. סיפרתי לו (בערך) הכל.
מדי פעם נזכרתי שזה הוא ואולי זה לא בסדר שאני ככה פותחת שם את כל מה שעובר לי בלב,
אבל עצרתי ושאלתי והוא ביקש שאמשיך. "אני ממש בסדר עם זה, אולי לפני חודשיים זה עוד היה כואב לי לשמוע. היום? אפילו האגו כבר לא מתנועע. כמעט כלום. אני שלם לגמרי".
ועזרה לי קצת השיחה.
הופתעתי.
בעיקר, כי כשאת מכירה בנאדם כ"כ טוב, את כבר יודעת מה הוא יגיד ויחשוב. קצת כמו לדבר לעצמך בעצם. הפתעות לא יהיו שם.
אז באמת לא היו.
וגם לא בטוחה שהוא מבין (אף אחד לא יכול באמת להבין), אבל באותו רגע הוא היה שם והקשיב וזה הספיק.
לרוב אני שונאת את זה שאני יודעת לראות קדימה וגם לצדדים. תמונה שלמה. מציאות בתוך מציאות.
כולם חושבים שהם לגמרי לא מובנים, כשבעצם לרוב הם לגמרי כן. רק חושבים שלא.
שונאת להיות מסוגלת לראות את הכל כי זה מנטרל את גורם ההפתעה.
אני לא מופתעת (כמעט). כי אני יודעת מה עומד לבוא.
יודעת איך מי שמולי עומד לפעול.
זה חרא.
מה שבטוח, זה מייצר חמלה.
אין לך יכולת באמת לכעוס כשאת מבינה את המניעים. כשאת רואה את המורכבות.
את אולי בוערת מכאב, אבל את לא כועסת.
אז אולי זה לא כ"כ נורא.
אולי חמלה זה כל מה שצריכים כדי לעבור את מחצית החיים שנותרה לי.
ואולי היא גם תוביל לאהבה. אולי.
והשיר?
כן, כאילו לא קשור כאן. אבל גם הכי קשור שאפשר
שולט: "אוף, את לא יודעת לעשות. שבי, אני אראה לך"
מדגים עליי מסג' מקצועי למשך עשרים שניות.
- "אז עכשיו לעשות לך?"
שולט: "כשאני אגיד לך".
🙄
מכניסה כלים למדיח, עסוקה
השולט: "אמא, אני צמא"
"לא ידוע לי שאתה נכה ולא יכול להגיע לקחת לך מים *בעצמך*"
השולט המום.
"בכל מקרה, אני לא יכולה להביא לך עכשיו, אני פה באמצע עם הכלים"
שולט: "אז תעשי את זה זריז"
😶
תגידו, כשהוא אומר לי (שוב ושוב) שאני מהממת,
למה הוא מתכוון??
:)
אי אפשר באמת לחסום רגש.
הוא מבעבע ומפעפע מתוך החורים, מתוך הנקבוביות, צף ועולה כמו קצף שגולש מתוך בירה מנוערת.
הוא תוקף אותי ברגעים הצפויים ובאלו שפחות.
הוא בעיקר, כל הזמן שם.
אני אוהבת, משמע שאני חיה?
שיש אור בקצה המנהרה?
סך הכל, תמיד יש.
אתמול הוא סיפר להורים שלו.
היום פגישה ראשונה אצל העו"ד-מגשרת.
בקרוב הכל עומד להשתנות.
בעצם, כבר השתנה מזמן.
התפאורה פשוט תתחיל להסתנכרן עם השחקנים הראשיים.
כל אחד מהם ימצא את מקומו בתוך תפאורה חדשה. נקייה יותר. ובעיקר? אמיתית.
להיות אמיתיים עם עצמנו זו התכלית (בעיני).
העירום האמיתי.
מחכה לו באוטו ליד השער של בצפר, מגיח משם ופותח את הדלת הקדמית,
"בובי שלי! + נשיקה"
- איך ידעתי שתגידי את זה, את כל כך צפויה.
מצביע על התיק שלו: תכניסי אותו, הוא לא ייקח את עצמו לבד.
תכלס.
