Conquistador

מעיר אותי ב7 בבוקר עם כוס מים.

"מעכשיו, כל פעם שאת שותה קפה, את שותה אחר כך גם כוס מים.

הבנת?,

את לא שותה מספיק!

תשתי...

תשתי! עכשיו!!"

שותה.

ברגע הראשון רציתי לכתוב שאני לא רגילה להתמודד עם עלבונות כאלה. לא ככה.

ואז הבנתי שזה ממש לא נכון. אני כן. רגילה.

למדתי במשך השנים לכסות את העלבון במשהו. לייצר לעצמי סיפורי כיסוי שכאילו יאפילו על העלבון וימסמסו אותו.

הם אף פעם לא באמת מיסמסו ותמיד נשארתי הילדה הזאת (או הנערה הזאת) שרוצה לשבת ב"מאחורה" של האוטובוס בטיול השנתי ולא מצליחה.

זו שמנסה כל הזמן לעשות שמיניות באוויר כדי שיבחינו בה.

שמשתמשת בגוף שלה ובפנים המתוקות שלה כדי שיתייחסו אליה (הבנים) ובכישורי ההתחברות שלה כדי להיות "החברה הטובה" (של הבנות).

וזה תמיד היה "כמעט".

אף פעם לא הרגשתי בטופ או אפילו קרוב לזה. לא הרגשתי שיש יותר מאחת או שתיים שבאמת אכפת להן ממני.

אני חושבת שבאופן פשטני כלשהו זה גם מקור המשיכה שלי לבדסמ. הצורך הזה שיספרו אותי. שיהיה לי תפקיד. שאהיה פונקציה. 

עם השנים זה כביכול השתנה. היחסים השתנו, האנשים נעשו פחות חשובים. נכנסה זוגיות לתמונה, ששינתה את כל המהלכים.

ועדיין, ההרגשה הזאת שצריך מאד מאד להתאמץ כדי לקבל תשומת לב, לא הרפתה ממני.

ברגע שהורדתי את הרגל מהגז, הכל נמוג.

הכל עליי. תמיד.

ועייפתי.

אני חושבת שבאמת החלטתי שלא אכפת לי יותר. אמיתי. לא פאסיב אגרסיב כזה.

לפעמים גם זכיתי להיות מופתעת מאנשים שבאמת הוכיחו לי שהם אוהבים ורוצים.

מי יודע, אולי כבר הפסקתי לראות סימנים.

ועכשיו?

כאילו הכל קצת התחיל מחדש.

התפאורה שטייחה את התחושות הללו כבר לא קיימת. וטוב שכך, אבל העלבון צורב.

ההבנה שאת פשוט לא מספיק עבורם. שאת לא רלוונטית. שאת צריכה להתחנן או לבקש ממש, ואת לא רוצה.

אז דמעות עלו לי בגרון ודגדגו את הצורך להוציא אותן. כמה פעמים ביומיים האחרונים.

אני בעד הסקת מסקנות. תמיד. אוהבת ללמוד ממה שקורה ולא להתחפר באיזורי הנוחות שלי, אסל זה קשה מדי. צורב מדי.

אולי כשיעבור זעם. 

לפעמים יש תמונות שאני אוהבת, אז יאללה.

אני אגיד את הobvious, שכולם יודעים ומרגישים ואומרים תמיד. הכוונה לעניין של מעין 'חשבון נפש' שעושים (או מנסים לעשות) בשבוע/לקראת יום ההולדת.

זה אף פעם לא במכוון. זה לא יום כיפור אחרי הכל, אבל איך שלא הופכים את זה, זה מגיע לשם. למחשבות מזוקקות יחסית על רצונות, על הוויה כללית (יותר ופחות), הישגים וכל יתר השיט האמור.

אז הפעם זה היה קצת אחרת.

לא כי חשבון הנפש היה אחר. הוא דווקא היה ממש סטנדרטי, נדחף ומציק ונוכח.

זה לא זה.

אני חושבת שבפעם הראשונה מזה בערך 5-6 שנים לא הרגשתי מועקה ביום עצמו.

זה כן אומר ש(כמו תמיד) חששתי עד כמה ארגיש או לא ארגיש אהובה, מה "יעשו לי" (ברכות זה הכי חשוב!!! אבל פרחים קצת יותר), והייתה בי מן התרגשות מפגרת שעדיין מתעקשת להתקיים בימי הולדת,

אבל לא הייתה המועקה בגרון של ידיעה שהנה עובר לו עוד יום הולדת ואת לא במקום הנכון.

לראשונה מזה המון זמן הרגשתי במקום הנכון.

הרגשתי אני.

הצעד הזה של פירוק בית (שונאת לכנות את זה ככה. אפילו לא מרגיש לי ממש ככה) עם כל הקושי שלו, גם נותן לך להבין שאתה בלתי מנוצח. שאפשר הכל.

מעין עוצמה שבשליטה. שליטה על החיים שלך.

וזו תחושה משכרת.

הוא בא אחר הצהריים והביא לי שני בקבוקי יין שאני אוהבת. של הביוקר. הוא חיבק אותי חזק והיה ממש חמוד.

זה היה טיפה מוזר. הידיעה שאני לא "צריכה" לעשות איתו תכניות יומולדת כי הוא "בעלי", כשבעצם ממש לא בא לי להיות איתו.

ומנגד, אחרי 15 שנים של לחגוג לי ביחד, היה גם רגש קטן של עצבות. של השלמה.

הוא סיפר לי על הדייט האחרון שלו וצחקנו על משהו. הילדים בסלון רואים אבא ואמא חברים. צוחקים.

ואמרתי להם "איזה חמוד אבא, תראו מה הוא הביא לי מתנה" כי הוא באמת חמוד וגם כי חשוב שכל הזמן יראו שאנחנו ממש בסדר אחד עם השני. וזה נכון.

אז לכמה דקות נפלה עליי עצבות.

אחר כך, העצבות הפכה לפליאה. כי היכולת להיות שחקנים במגרש הזה של so called - חיים- היא לא מובנת מאליה.

היא לא קורית מעצמה.

אח"כ פשוט השתכרתי ועישנתי וערבבתי רגשות מכל מיני סוגים. זה הכל קל.

לפקוח עיניים אל מול המציאות ואז לברוח קצת אל מאחורי הקלעים.

יום הולדת שהיה ממש טוב. אבל ממש.

עוד שבוע, אני אפגוש אותו בהופעה פיצית 'בחצר'. אני כ"כ מתרגשת ולא יכולה לחכות כבר שיגיע...

מתנת יום הולדת אדירה.

באה לאסוף אותו,

מחכה לי בשער, חצי נרגן חצי מותש ומיואש: "יו, איזה אמא את (הטעות במקור!), עד שאת מגיעה, חייב מזגן ע-כ-ש-י-ו, חם פה כמו במדבר לוט באיראן" 

: "מדבר מה??"

: "אוף, את לא יודעת כלום! זה המקום הכי חם בעולם. יש שם 70 מעלות צלזיוס, כמו כאן, עכשיו".

: "ברור ממי". 

הוא מזיין רק את הפה שלי עם הזין שלו. האמת שזה פחות זיון ויותר מציצה אינסופית, כי כשהוא רואה אותי הוא מיד גומר. מרגיש את קצה הלשון שלי ומרוקן את עצמו אל תוכי. אין אפילו כמה שניות ספייר.

אחר כך, הוא נותן לי למצוץ. הזין לפעמים בפה שלי אפילו שעה שלמה, וכל עוד אני מוצצת לפי הכללים שהוא אוהב, זה יכול להיות אינסופי.

את הכוס שלי הוא מזיין רק עם היד שלו. עם כולה. ויש לו יד ענקית. בכל זאת, 1.86 ביום סגריר.

וקשה לי, שהוא לא מזיין אותי עם הזין שלו. רק עם היד.

אז אני לא נרגעת עד שהוא חופר עמוק וכל היד נכנסת והוא מטייל לי באיברים הפנימיים.

אם הוא רוצה להמם אותי, הוא רק צריך טיפה להוציא את היד ואז לדחוף אותה שוב בחזרה.

זה כמו חיבוק. הרגע הזה שאני מתמלאת חזרה.

לפעמים כשנדמה לי שהוא עומד להוציא את היד אני שולחת את היד שלי באינסטינקט ומתעקשת לאחוז לו ביד לפני שיחשוב אפילו להזיז אותה משם. אני לא מוכנה. לא יכולה. צריכה שיישאר ככה.

מוכנה גם לספוג את כל הדיבורים שלו תוך כדי. את כל השאלות שלו.

למרות שאני שונאת ששואלים אותי שאלות באמצע פיסט. לפעמים זה מרגיש שאפילו מחשבה מיותרת עשויה לנטרל את המנח הכל כך מדויק הזה.

והוא יודע.

יודע שקשה לי להיכנס לריכוז ויודע עד כמה קל לי לצאת ממנו.

הוא נהנה מזה. מנסה לבחון כמה אני מסוגלת להישאר מפוקסת.

העיניים שלי עצומות והוא ישאל פתאום מה הוא לבש קודם. כלומר לפני שהסיר מעצמו את הבגדים.

אני אתאמץ להיזכר, אבל אין לזה סיכוי בכלל.

מה צבע הנעליים שלי? היו בהן שרוכים??

ואני שוב מבינה שנתפסתי על חם. שוב לא שמתי לב למה מתרחש שם, לפני.

אני מלטפת לו את היד. מקווה שזה יהיה מספיק טוב כדי שהוא לא יפסיק. לא ירפה.

לפעמים זה באמת מספיק.

ולפעמים הוא מחליט שמספיק. היד שלו כבר לא יכולה לעשות איתי יותר אהבה או מלחמה ושלום, או משהו.

הוא טוען שהריח שלי לא יורד לו אח"כ מהיד במשך ימים. אני חושבת שהוא מגזים. בקורונה כולנו שוטפים ידיים כמו שצריך אפילו הוא. 

חושבת לעצמי ומתלבטת אם ההתמסרות שיש בי היא יתרון או חסרון.

כמובן שזה תלוי וכל זה,

אבל מעבר לנסיבות הספציפיות יש פה משהו אבסולוטי. אולי כנות, אולי רצון להפריך את המחשבות שנמצאות לי תמידית במוח. המחשבות שינקתי (אל תחפשו שם עניין מיני) מאבא שלי ושאיך שלא אהפוך בהן- תמיד יוותרו שם.

הוא אוהב אותי אבא שלי.

כנראה יותר מכולם.

פעם גם חשבתי שמאד מכיר אותי. סירבתי לראות בו גם גבר. סתם עוד גבר עם דעות של גברים ופחדנות של גברים.

הרי מי תראה באבא שלה פחדן?

אבל אני רואה. מתכווצת לעתים. שמחה לעתים. 

רוצה לספר לו הכל. שיכיל, שיבין, שיגיד מה עושים מכאן. שיתן לי דרך. 

אבל התהפכנו. 

עכשיו זו אני. אני זו שצריכה לתמוך ולהכיל ולהיות חזקה. צריכה להוכיח. 

גם כאן, צריכה להתמסר. 

להיות פעלולנית כל יכולה שמראה שטוב לה. שהכל היה לטובה. 

וזה לא מאד קשה רוב הזמן. כי באמת טוב לי. אני באמת (כמעט) שלמה. 

אבל, אבא. 

הוא לא רואה את החסרונות שלי. את הקושי שלי את עצמי. 

דרכו, אני מבינה גם מה הם רואים. במה מתאהבים ובמה לא. ממה מתרחקים ולמה. הוא מדברר את המחשבות שלהם ואני מבינה. 

הוא כמוהם, או שהם כמוהו. זה מתערבב. 

לפעמים אני שמחה שהגעתי (עוד שנייה) לגיל 42. ברור לי שכל מה שאני יודעת היום נצבר בדם ויזע ושזה בעיקר חשוב. חשוב להמשך. 

אבל בא לי קצת להיות שוב עם התמימות של גיל 20. בלי כל ההגנות שהורסות. המיגננות. 

בלי התחכום הזה שלפעמים יכול להוציא אותי מדעתי. 

עם ההתמסרות. אך ורק. 

וההתמסרות היא האמון. אמון שכבר לא יהיה לעולם, ומכאן, התמסרות שאף פעם לא תהיה שלמה, כי היא מגיעה עם מחיר. 

ואני רוצה. רוצה להאמין. פעם גם יכולתי (רציתי?). אבל אני רואה דרכם. הם חבוטים. 

אי אפשר להאמין למי שבעצמו כבר לא נותן אמון. ובצדק. 

מעגל של רצונות שלא ניתן לממש. 

מעגל של שקרים בציפוי אמיתות של רגע. 

התמסרות לא יכולה להגיע עם ציפוי. לא ככה זה עובד. ההתמסרות שלי היא עד הסוף (המר). היא בעד והיא נגד והיא בעיקר של ביחד. היא לתת את גופי הפקר (טוב, כי זה קל) ובהמשך גם את הנפש. 

אבל ציפוי מתחכך בציפוי, מקסימום יגרד קצת. לא יגיע לקרקעית. לא יהיה שם ניטרול. 

וזה כנראה בסדר שזה ככה. כי זה פשוט ככה. 

כי אי אפשר לייצר את מה שלא. אי אפשר לבקש שיהיה בדיוק מה שדמיינת לך. אני לעצמי. 

אפשר להסתכל קדימה ולנטרל רק את מה שהיה. 

וזה בסדר. סוג של התבגרות אני מניחה. 

הוא הציע שנצא הפעם. תמיד היינו בבית, בבית שלו.

תמיד גם התחלנו מטקס הזיון שהוא מתעקש לבצע כשאני מגיעה. אני אוהבת את הטקס הזה. הוא גורם לי לנזול על הרצפה בשניות. משהו בזווית של החדירה, עם העוצמה והגודל של הזין שלו מוציאים ממני נהרות של נוזלים וזה כיף.

זה כיף וזה לוחץ וזה ממלא ואני מתחילה לרעוד.

ככה הוא מזיין אותי איזה זמן, עד שנמאס לו ואפשר להתחיל את הערב.

לשתות משהו, לדבר, להזדיין באמת.

אז הפעם יצאנו. ממש. התרגשתי אפילו.

התלבטתי מה ללבוש. כאילו שזה משנה בכלל, אבל ההתלבטות עשתה לי נעים.

זה נגמר הרבה יותר מהר משחשבנו. הכל משום מה היה סגור. עיר גדולה עאלק. עיר פח.

כמעט חשבתי להציע שניסע לבר "שלנו".

לא באמת. לא יכולה להיכנס לשם. אולי הוא יהיה שם עם מישהי אחרת? מי צריך את זה על הראש. או על הלב.

אז הלכנו לקנות בקבוק יין (כי צריך "לשתות") ולבית שלי.

הכי טוב.

מי רוצה לצאת בכלל.

אי אפשר להזדיין בחוץ (טוב, אפשר. אפשר ממש אפילו, במלא מקומות, זה אפילו כיף כשלא קר "מדי") אבל אי אפשר לצעוק ואי אפשר להתפתל מדי, ואי אפשר לשכב (בד"כ) וקצת קר. למרות שאני אוהבת קור.

והבית שלי. המבצר שלי.

למרות שבדכ זה לא מאד משנה לי. אני יכולה לפשק רגליים גם בבתים אחרים. או במקומות אחרים. אין לי ממש סנטימנטים.

אבל בבית שלי קל לי יותר לאהוב. קל לי יותר להרגיש.

למרות שזו המיטה שהייתה שלי ושלו. לא החלפתי.

אבל החלפתי סדינים, זה גם משהו.

וממילא כבר לא הייתה שם אהבה, אז כל הזיונים שהיו שם, היו כאלה של סתם.

ולמה אני אומרת סתם?

כי אי אפשר לחזור אחורה ולהבין. להבין זיון ונילי. מה היה שם. למה זה היה. מה עשיתי שם. מה הרגשתי.

בעיקר כלום.

הוא טוען שהתיישבנו על הספה ונישקתי אותו. הוא בטח צודק, מתאים לי לעשות את זה.

אין לי סבלנות ואף פעם לא הייתה לי.

חוצמזה שדיברנו על משהו לא מעניין כל כך. והוא דווקא בנאדם מאד מעניין, אבל באותו רגע הייתי לחוצה מדי אז דיברתי שטויות מדי.

שעממתי את עצמי.

אז נישקתי אותו (ככה הוא אומר)

והוא גרר אותי על הרצפה לחדר.

ככל שהוא נהיה אלים יותר, חזק יותר אני צחקתי. בלי שליטה.

צחוק של כאב ושל הלם.

מזמן לא הכאיבו לי ככה. הסטירות נחתו אחת אחרי השנייה. כואבות ומשפילות.

החזקתי את עצמי. יש לי יכולת ספיגה, לא?

מי ישמע, סטירה. אז מה.

אבל אז המחשבות התחילו לזרום בלי שליטה.

כל סטירה הוציאה ממני עוד מחשבות. עליו.

מוצאת את עצמי משווה בין סטירות. מטומטמת כזו. מי משווה בין סטירות? מה זה אומר בכלל? שאחד קצת ריחם עליי ואחד לא? זה קשור לאהבה? זה קשור למשהו?

אז אני משווה וחושבת, וכואבת והוא ממשיך.

נדמה לי שיותר חזק.

אני מחליטה שאני לא מחזיקה יותר. בשביל מה זה טוב להחזיק?

אני בוכה. אני נעלבת. אני רטובה ושלושה זיינים ענקיים היו יכולים להיכנס אליי עכשיו. ממש ככה.

יש לו זין גדול ואני כבר לא מרגישה כלום. הוא מזיין אותי ואני בוכה. על הכל.

על מה שהיה ועל מה שיהיה. ועל הכאב ועל עצמי. וגם עליו אני בוכה. שוב.

הוא עוצר לרגע. אולי נבהל.

אפשר להמשיך. "אז תגידי, אל תעשי לי עם הראש". קשה לי להגיד אבל אני מתאמצת. אי אפשר להפסיק עכשיו. זה יהרוס הכל. זה יהרוס אותי.

קצת מצחיק. איך אפשר לשבור משהו שבור?. אז אפשר, מסתבר. אפשר. 

אוטוטו שנתיים שאני כאן.

האמת, כבר לא כ"כ כאן. מכל מיני סיבות, אבל זה מרגש אותי בכל זאת.

התחברתי לכלוב טיפה אחרי יום ההולדת שלי.

משבר גיל ה-40?, אולי. קלאסי מדי. כנראה שלא.

היום זה ברור לי לגמרי.

משהו היה צריך לקרות. זה חייב היה להתחיל מאיפשהו. לחרוץ חריץ. פתח.

לקום וללכת זה לא קל כמו שחושבים (מי חושב את זה בכלל??). אז מוצאים דרכים עקיפות.

פירצות.

הדרך שלי הייתה להיכנס לכאן.

כמו בחוברות הפעילויות לילדים, מכירים? הכלב(ה) צריך להגיע למלונה שלו דרך המבוך.

תעזרו לו?

אז כזה.

הכלוב היה המבוך שלי.

הדרך שלי להגיע לסוף של מסע, שבעצם הוא בכלל התחלה.

נכנסתי למבוך נשואה ויצאתי גרושה (+ מלונה).

אבל אם לא היה הכלוב, הייתי מוצאת מבוך אחר. זה ברור. לי.

כבר אמרתי. היום זה ברור לי לגמרי.

יודעים מה אומרים על גמגום?, המחשבות רצות מהר מדי. המוח לא מספיק לעבד אותן. אין הלימה בין קצב הפקת המידע לבין היכולת לשנע אותו החוצה.

גם אצלי לא הייתה הלימה. בין שום לכלום.

בין מי שאני יכולה להיות לבין מי שניסיתי.

הפחד אחז בי. יותר נכון, שלט בי בעוצמות מעוורות.

זה אומר, שלא ראיתי אפשרויות. תחושת "ללא מוצא" השתלטה עליי באופן תדיר, ממש כמו שמרגישים בהתקף חרדה (לא שהיה לי אי פעם, אבל מאמינה שזו התחושה).

כשאין אוויר ואין אפשרויות, קשה לצלוח את המבוך. קשה להגיע למלונה.

במקרה הטוב את בכלל יודעת איפה את נמצאת כדי להתחיל.

גם להתחיל צריך לדעת.

אז אני לא בטוחה לגבי ההמשך, אבל את המבוך הראשון סיימתי בהצלחה יתירה.

בא לי להתחיל אחד חדש? לא בטוחה.

משבר גיל 42 בפתח? בטוח.

תהיו טובים לעצמכם, ס'עמק. 

טל היה שולט מהזן הנחות.

חוץ מזה הוא גם זיין גרוע.

מבחינתי, לזיין גרוע זה לצפות שאת תעשי הכל. זה לשכב על הגב בעצלות.

זה לתת הוראות מעורפלות ולקוות שזה (אולי) נעים גם לך.

זה לא.

אז למה אני בכלל קוראת לו שולט?

כי הוא שלט.בי.לחלוטין.

וכמו שציינתי. שליטה חד צדדית, שליטה מתוחכמת בה הוא כלל לא ידע שהוא שולט (בי) ואני ניסיתי שלא להעמיד (מראה!!! את הזין ברור שהעמדתי לו) מול פרצופו.

יש קטע כזה שאת לא רוצה שהוא יידע עד כמה.

עד כמה כל שיחה, מבט או ווטסאפ (אז עוד לא היה ווטסאפ, אבל נניח והיה) שאת שולחת מדודים, מובנים וערוכים.

איך כל מילה נשקלת, איך הפרשנויות שאת נותנת למילים שלך ושלו – נהיות תסריט קבוע אצלך בראש.

והוא?

רוצה אותך אמיתית (עלאק). שכאילו תאמרי לו תמיד איך את מרגישה וכמה את רוצה. שתלטפי לו את האגו הגדול שלו בזמן שאת רוכבת עליו והוא מתאמץ שלא לגמור כל כך מהר.

הוא נהג להשאיר לי מפתח. ליד השער בכניסה לבית שלו.

הייתי מתגנבת לו למיטה לפעמים באחת או שתיים בלילה. כמו חתולה מהרחוב.

נותנת לו לזיין אותי כמעט מתוך שינה ונצמדת אליו לכמה דקות של שקט.

הוא אף פעם לא שאל אם טוב לי או רע לי.

הוא הניח שכנראה כן, כי אני שם.

לפעמים את נשארת כי את מחכה. כי את חושבת שמתישהו הוא יקרא את המחשבות שלך ואולי גם ייתן לך את מה שאת צריכה.

לפעמים תחכי לזה נצח.

לפעמים יימאס לך לחכות.

לפעמים תביני שיש שליטה שצריך לשחרר. גם אם היא לגמרי שלך.