Conquistador

חוסר מנוחה זה משהו שמאפיין אותי.

מלווה אותי לכל מקום ובכל דבר שאני נוגעת בו.

המוח שלי רץ מהר, בקצב אינסופי, מנהל שיחות ודיאלוגים עם עצמו (ואיתי) והתשובות תמיד נמצאות אי שם ברקע.

אני תמיד יודעת מה אני צריכה לעשות. מה הדבר "הנכון".

לפעמים לוקח לי שנות אור להגיע ליישום (הגירושין למשל), אבל האמת הפנימית הזו, נמצאת ובוערת, גם בשלבים המאד ראשוניים שלה.

לא רואה בזה חולשה. לאהוב.

לא אוהבת בקלות. בכלל לא.

לא מתמסרת בקלות (גם אם לעתים עשוי להיראות שכן).

המיניות היא צורת התקשורת המועדפת עליי. היא קלה כל כך. היא שם. היא מאפשרת ב'כאילו' לנתץ חומות ולקפוץ קדימה מאה שלבים.

כביכול, כן?

היא לא.

אף פעם לא שוכחת את מי שהיה בתוכי. זה תמיד משמעותי, גם אם לרגע או שניים. 

זה פשוט מחדד מה כן ומה לא.

רציתי להפסיק לאהוב אותו. זה הדבר הנכון לעשות.

אבל זה בלתי אפשרי.

לפעמים זה הכח שמניע אותי ולפעמים להפך. סוגר עליי לחלוטין. תחושה ורגש שנראים לי ככ אמיתיים וכבדי משקל.

קצת כמו לאהוב את הילדים שלי. פשוט חלק ממני.

מנסה לנשום עמוק ואולי פחות לפחד להגיד.

אולי להגיד מרפא. אולי.

אולי זו גם לא בושה לאהוב, גם כשזה בלתי נסבל.

המקום של השליטה, ההתמסרות, הצורך, נוגעים בדיוק בנקודה הזו.

הם חסרי בושה וחסרי עכבות.

הם שלי, בשבילי והדרך שלי (גם) לתקשר אהבה.

לפעמים בא לי ריסטרט מוחי. כזה שיימחק הכל. שישנה תמונה.

שתהיה לי שליטה.

הכי חשוף שלי ever.

מתרגשת, "שולט'ציק אתה יודע שמצטרפת ילדה חדשה לכיתה שלך?"

שולט: "כן, כבר אמרו לי את זה"

"נו? ואתה שמח? סופסוף תהיה עוד בת בכיתה"

 שולט: "אני מניח שכבר סיפרו לה עליי"

"אתה חושב??"

שולט: "די בטוח, אני אחד שמדברים עליו! לא שמת לב?"

"בטח, שמתי" 

❤️

אתה פותח לי את הדלת בלי חולצה.

אני מופתעת לרגע. לא כי זה לא הולם אותך, להפך, זה פשוט מהיר מדי. לך.

אני שוקעת בספה החדשה, מלטפת את הכלב שלך (לעתים נדמה לי שהוא אנושי יותר ממך), מרגישה רחוקה ואפילו טיפה מבוישת.

אתה יודע לגרום לי לתהות לפעמים.

מתכרבלת, הג'וינט בפה שלי, עוצמת עיניים ומתמכרת לצלילים.

אתה אומר משהו, מספר לי, ואני מהנהנת.

הכמיהה שלך מצליחה לחדור אליי ואני לא מתאפקת. לא מבינה למה תמיד זו אני שצריכה לקבוע את הקצב. את העצב.

מרימה את עצמי ומשתחלת לצד השני. 

אתה שם. פרוש.

אני מעסה את כף הרגל שלך בדיוק באופן שמעצבן אותך, מחכה לראות מתי תישבר.

זה מבעבע.

אני מרגישה את הנשימות שלך.

הירוק בעיניים שלך זועם מדי ואתה מעיף לי סטירה.

כזו שאחר כך גורמת לך לעסות לי את הלחי כמעט עד שכואב.

אתה הופך אותי על הבטן. הידיים שלך כבר חופרות בי. 

אני ממשיכה לנסות. מתחפרת על הירך שלך, מנסה בחוסר הצלחה לכוון את השפתיים לכיוון הזין שלך. זה מאבק עיקש. מיותר.

שום דבר לא יקרה עד שלא תרצה. עד שלא תגיד. עד שלא תיקח בשתי ידיים את הפנים שלי היישר לתוך השקע שבין הירכיים שלך.

אין לי סבלנות. ואין לי כבר בגדים.

מרגישה איך אני מטפטפת על הספה החדשה. זה טיפה משמח אותי. כמו כלבה שמסמנת את השטח שלה. מנסה לפחות.

אתה נכנע לי.

נותן לי להתיישב עליך עם הגב. נועץ בי זין שבכלל רציתי שיידחק לי לתוך הפה, אבל לא מנסה להתווכח. אני יודעת מה אתה צריך.

אתה נעוץ בי ואני משחררת. נותנת לעצמי ליפול קדימה, להשעין לחי כאובה על הספה ולהרגיש את הדפיקות.

זה מרגיע אותי.

אתה אומר משהו ואני לא שומעת. לא רואה.

מחפשת את כפות הרגליים שלך להיאחז.

אתה מאפשר לי.

לפעמים גם אתה יודע, מה אני צריכה.

זה קורה פעם או פעמיים בחיים. לפעמים בכלל לא.

זה נדיר.

המקום שלך. 

איך שלא תערבב את התחושות, הן לא משתנות.

תחזיק את זה חזק (אבל בעדינות) עם רצועה. היא שבירה.

הולכים לשירותים בקניון,

מוצאים כזה שאני יכולה לעמוד ממש צמוד לכניסה ולפקח על הנעשה איכשהו.

השולט נכנס לתא הקרוב לכניסה.

שני בחורים בני 20+ לערך, שועטים פנימה בקולי קולות. לא עוברת דקה ואני שומעת את השולט צועק מתוך התא: "אתם יכולים להיות בשקט כבר???"

שקט משתרר. שני בחורים המומים יוצאים החוצה.

השולט מסיים, שוטף ידיים ויוצא אליי.

"הם הפריעו לי לחרבן".

הגיוני סה״כ.

משמורת משותפת,

חצי שבוע הם לא כאן בכלל,

ועדיין, החופש-הגדול-זוועתעולם גומר לי את הסבלנות שגם ככה לא מאד קיימת.

גורם לי לתהות איך שרדתי את כל הקייצים עד היום.

אין בדסמ, חם לי מדי לנשום אפילו.

אבל יצא לי מבט מתחנן, ואי אפשר להעלות לפייס.

אז שיהיה כאן.

אני מתקרבת אליו, מרגישה את קצוות השערות שלו בברכיים וגם בשוקיים.

אני אוהבת להיות שם. לחבק אותו ככה.
אני טומנת את הפנים שלי בין פיקות הברכיים שלו והדמעות נקוות שם, במרווח הזה או בעצם במרחב הצפוף שנוצר שם.
הריח שלו מוכר וגם לא.

אני מחככת את הלחי שלי אל תוך העור שלו ומקווה שמשהו יקרה. שהכל יסתדר פתאום.

אבל שום דבר לא קורה ושום דבר לא יקרה גם.

הוא עושה המון סמים ואני מסתכלת עליו. הוא כבר לא מנסה לשכנע אותי לעשות גם.
הוא רק מסתכל עליי ואני לא מצליחה להבין אם זה מפריע לו.
אם הוא רואה את מה שאני רואה כל הזמן.
אם אנחנו מספרים את אותו סיפור.

אנחנו לא.

לכל אחד הדרכים שלו למסך את עצמו למחוזות אחרים. לשכוח.
שני ילדים אבודים שתעו באמצע הדרך.

חבל שאי אפשר לסגור רגעים בקופסא. או אפילו רק ריח.

הייתי מסתפקת בקצת מהריח הזה. עכשיו. 

זה הולך להיות פוסט רחמים עצמיים, אבל לא אכפת לי.

זה לא משנה ממילא.

ומה שבר אותי?

לקחתי את הילדים לבריכה. קטע כזה של להעביר זמן. לא כי רציתי במיוחד. הם לא ילדים שאפשר לשלוח למים ולהירגע בחוץ. ילדים מיוחדים. ילדים של אמא.

וידעתי שיהיה מתיש ומעצבן. אפילו הטובורג הקבוע שאני שותה שם לא הצליח למסמס את העצב.

פשוט הגעתי עצובה.

אבל מה ששבר אותי היה בכלל הצמיד שהבת שלי איבדה לי. באשמתה, אבל אולי בכלל באשמתי (לא יכולתי להשאיר אותו בבית?), וכרגיל, לקחתי את הסיפור הזה למחוזות רחוקים.

נזכרתי איך קניתי אותו לעצמי כמתנת גירושין. מי ישמע, כולה צמיד ב500 שח, אבל בכל זאת. הייתי צריכה למסגר אותו תחת איזושהי סיבה. לספק לעצמי הסבר.

הוא הצטרף לעוד כמה מסוגו.

אחד מהם אבא שלי קנה לי. כן. עצוב? אולי. זה המצב בכל אופן, אבל את הנוכחי דווקא אני רכשתי, ובכל מקרה, המחשבה שהגיעה הייתה שלא יהיה לו תחליף. כי אף אחד לא קונה לי יותר שום דבר. כי אף אחד לא אוהב אותי. כי אף אחד לא יאהב אותי.

כי אני לא מספיק שווה כדי שיהיו איתי.

ביומיום אני בדכ בסדר עם זה. יותר נכון, לא מאד מתעמקת בזה. נותנת לחיים ולמטלות להשתלט, ובלילה כבר גמורה מדי כדי לתת לעצבות לחדור לעצמות.

אבל עכשיו, כשסופי השבוע כבר לא דורשים יותר מאמץ מלאכותי של "תחזוק קשר" או "תחזוק משפחתי", או איך שלא נקרא לזה, יש פתאום זמן ואנרגיה לכל השדים לצאת.

חושבת שכבר כתבתי על זה.

על היכולת למוסס כאב אל תוך הסיזיפיות של החיים.

זה סוג של פריבילגיה להבין איך הרגש מתנהל. יותר מזה, להבין אותו ולתת לו מקום.

המפגשים האלה עם עצמי, קשים מדי. מחזירים אותי מאד לאחור. שנים לאחור.

אבל אני כבר לא שם באותן שנים. אין לי את הזמן הזה לדשדש שם. גם אין לי את היכולת.

אז התפרקתי.

על כלום, ועל הכל.

על השנאה העצמית הזו שיש בי.

על הצורך האינסופי שיעטפו אותי.

על המועקה.

עד העונג הבא.

יש מילים שצריך לצעוק?

להגיד אותן?

בכלל?

יוצא לי לחשוב הרבה, המון, על התמונה השלמה והחלקים שבתוכה.

על רווח אל מול הפסד. על רגש שנטען כמו בטריה של אייפון ישן. בקושי רב.

על האפסיות של מי שאנחנו מול העולם הזה ומה שהוא מציב בפנינו (או שאנחנו בחרנו להציב).

ואין לי תשובות שם. רק שאלות. אין כמעט סימני קריאה ויש המון ויכוחים ביני לביני.

בדרך כלל אני צועקת חזק. לפעמים אפילו השכנים שולחים לי הודעות שאפסיק כבר. קריאת השכמה למציאות.

איתו? מוכנה לשתוק עד סוף החיים. הוא מבין אותי גם בלי מילים.

כולנו צריכים אהבה.

כך או אחרת.

ההבדל הוא באופן שבו נתרגם את הצורך למילים ולמעשים.

לכל אחד הפרשנות שלו. הדרך שלו, בין אם מודעת (ולרוב היא לא) ובין אם לא.

אצלי החיבור הוא לכוח. תמיד היה.

איך שאני לא אהפוך את זה, הכל מתחיל ונגמר שם. שליטה מלמטה?, אולי.

העולם הזה, של אהבה, מלא בקלישאות, או פסיכולוגיה בשקל. כולנו משחזרים שם את העבר שלנו ואת הצלקות הותירו בנו אירועים חשובים או גם כאלה אזוטריים בלבד. זה פשוט ככה.

קצת כמו היכולת שלנו לאהוב את עצמנו.

אנחנו נולדים, ומה קורה?

אלה שצריכים לאהוב אותנו, עאלק ללא תנאי, מתחילים לשים תנאים על גבי תנאים ושם הכל נהרס.

שלא נדבר על זה שבאותם ימים אף אחד לא חשב על הילד "במרכז" ועל המיכל העדין שלו ומה ואיך הוא יכול להכיל את כל מה שמפילים עליו, ועוד.

היה פשוט (כביכול). אחד ועוד אחד שווה 2. יש תבנית ויש ריבוע. לא יוצאים מגבולות הגזרה.

ואני יצאתי.

בהתחלה בהיסוס ואחר כך אפילו בזעם.

וזה עלה לי. די ביוקר אפילו.

בשביל לתת לך לאהוב אותי, או בכלל להאמין לך, אני צריכה שתוכיח שזה אמיתי. שתכאב. שתסבול אפילו. וכל זה כשאני לא באמת מאמינה בסבל. זה חמוד, אבל מיותר בעצם, כי הסבל הוא בילד אין. וכל דבר שממילא שם, אין סיבה לייצר אותו אקסטרה. להרבות בו. אם כבר להפך.

כשמישהו אוהב אותי, בתוך תוכי אני מאמינה שמשהו באמת לא בסדר איתו. שהוא מפספס. שהוא לא מבין.

אז אני מוצאת. בקלות.

איפה הוא נכנע. איפה הוא מפסיק. איפה הוא מוותר.

באיזשהו מקום זה קל פתאום יותר. הכל מתאזן. ההוכחה ניצחת.

באמת אי אפשר לאהוב אותי.

הכל חוזר למקום. מתיישר.

אהבה ללא תנאי? לא בבית ספרנו (או בביתנו). ואני? כנראה שלא עומדת בתנאים.