נשברתי היום. שוב.
כל הדרך הביתה בכיתי. ניסיתי לאסוף את עצמי, ואז לא, ואז כן. כי אין ממש ברירה.
סה״כ אירוע משמח. בת מצווה. ארגונים, עניינים. אומרים שזה מה שחשוב בחיים, לא? הדברים "השמחים". כולם רוצים "להתראות בשמחות".
ואני לא רוצה. בכלל לא.
מאז ומעולם שנאתי אירועים. לא טוב לי להיות במרכז. קשה לי עם זה. אני רוצה שיאהבו אותי. מאד. אבל הקונספט שבו אני לב העניין, מכביד עליי.
אני זוכרת שביום החתונה אמרתי, לדעתי ממש תוך כדי, שהאירוע הבא בחיי יהיה בת או בר המצווה של ילדיי העתידיים, בתקווה שגם את זה אצליח למנוע...
והנה. הגעתי עד הלום. או עד כאן. אבל הפעם הבנתי משהו בדרך. הבנתי מה כל כך קשה. או כל כך חסר.
הקטע הזה, שקורה משהו טוב, משמח, ואת לא יכולה לחלוק אותו עם מי שאת אוהבת.
את לא יכולה סתם להתקשר אליו ולספר לו איך את מתרגשת, או מה את לובשת. איך אין לך כח לזה בכלל, או שבא לך שזה ייגמר כבר והוא יבוא לזיין אותך אחרי.
הצורך הזה הוא מוות קטן שמתחיל ונגמר בכל יום מחדש.
מוות שאת כופה על עצמך, כי זו בחירה שלך. הרי.
בדיוק כמו שזו בחירה שלו.
ולהיכנע לרגש זה קצת כמו להפסיד לעצמך. ואת הרי שונאת להפסיד. יותר נכון, שונאת להבין שהפסדת.
לפעמים אני חושבת שכנראה עשיתי משהו ממש רע אם מגיע לי לסבול ככה, ואז אני נזכרת שזה בכלל לא משנה. הדברים הרי לא עובדים ככה. זו חוקיות שלא מתקיימת.
זוכרים? כמו שכסף הולך לאלה שכבר יש להם המון ממנו?...אז כזה.
למרות שנעים לפעמים להתבוסס ברחמים עצמיים. להתפלש בהם עמוק. אמנם סקסי זה לא, אבל גם להיות סקסית כבר לא מאד רלוונטי.
הגעתי הביתה, רגע לפני שהכל מתחיל.
ניגבתי לעצמי את הדמעות, משננת שוב ושוב את המשפט הזה של "אף אחד לא שווה שתבכי בגללו".
אלא שאז הבנתי שאני בוכה בגללי.