בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Conquistador

לפני שנתיים. 2 ביוני 2022 בשעה 12:58

שנינו נלבש שחור. לא מוגזם מדי.

אני כמובן אהיה עם שמלה. קצרה כזו. אולי גם בלי תחתונים, עוד נראה.

נסקור את השטח. אני רוצה שלא יהיו המון אנשים. לא צפוף מדי. נוח.

ברור לי שאצטרך לשתות קצת. אולי הרבה אפילו. מקווה שלא. התחושות כשהאלכוהול עובר לי בגוף נעימות לי, אבל אני רוצה שיהיה לי קצת פחות נעים. קצת יותר להרגיש את העכבות. זה הרי חלק מהעניין.

בהתחלה, תצמיד אותי לקיר. יהיה פשוט יותר להיות עם הפנים לקיר. מנחם.

תרים לי את השמלה ורק תבדוק מה קורה לי. אני רוצה שתבדוק לעומק. שתיקח את הזמן. זה בטוח יעורר קצת תשומת לב.

אחר כך נשב לדבר. נתרגל. אחד לשני ולמקום.

מבחינתי, רק אתה ואני שם. והחיבור שלנו. החיבור המהמם שלנו. זה שחוצה כל גבול אפשרי.

כשאתה תחליט שזה הזמן, תוריד אותי למציצה ארוכה. תנזוף בי אם אני אמצוץ לך עם השיניים. כנראה שתוריד לי כמה סטירות בגלל זה. בצדק.

אני אחשוב שזה מההתרגשות ולא בגלל שאני לא מיומנת או שהזין שלך גדול מדי, או שיש לי פה קטן, או שהכל ביחד.

ואז תוציא לי את הזין מהפה ותיתן לי לשתות משהו. אתה יודע שהפה שלי מתייבש מהר. קטע כזה כשאני ממש מגורה.

תתבונן מסביב.

ביד אחת תרים אותי מהרצפה ותשעין על הספה שתהיה שם. או על הכסא. זה לא באמת משנה. העיקר שאהיה נגישה לך ככה. פתוחה בזווית הנכונה.

תתחיל לזיין אותי ואני אמרח אל תוך הספה או הכסא ואנסה לברוח מעצמי.

מישהו מסתכל בכלל? אולי כן ואולי לא. אני עדיין לא אדע.

אבל אתה רוצה שאני אדע. זה כל הרעיון.

אולי תפנה לשניים שעומדים שם ותגיד להם שככה מזיינים כלבה מיוחמת.

אולי זה יעניין אותם. כלבה מיוחמת צריך לזיין מתי שאפשר. "זה ישתיק אותה" תסביר להם. אחרת היא לא תסתום בחיים.

אבל זה לא מספיק.

תמשוך לי את הגוף לעמידה. חצי כיפוף כזה, כשהפנים שלי למרכז החדר. "את רוצה כיסוי עיניים?" תשאל אותי בחצי גיחוך. זה לא שיש משמעות לתשובה שלי. וחוץ מזה, ברגעים כאלה, אני שותקת. אתה הרי יודע.

מכאן הזיון ייעשה יותר חזק. אגרסיבי אולי. זיון של הפגנת בעלות, לא זיון בשביל לגמור.

זיון תצוגה.

לפני שנתיים. 1 ביוני 2022 בשעה 17:22

יש סיפור כזה, כמו אלה שאני לרוב שונאת (אין מעצבן יותר מסיפורים עם מוסר השכל בצידם), שדווקא קצת מדבר אליי. אולי אפילו הרבה. ברור, זה תלוי ביום שבו אני חושבת עליו.

בכל מקרה, הסיפור הולך ככה בערך- ה"מספר" מתאר איך השרברב שלו יצא ממנו אחרי עבודה מאומצת וגילה פנצ'ר באוטו. אחרי שהחליף את הגלגל, גילה שהאוטו בכלל לא מניע. מפה לשם, ה"מספר" לוקח אותו טרמפ ונכנס לקפה. רגע לפני שהם נכנסים לבית של השרברב, האחרון עובר ליד עץ בסמוך לבית. הוא נוגע בו ואז הם נכנסים.

בבית, השרברב מבסוט, שמח, מחבק את אשתו והילדים וכל זה.

המספר לא מתאפק ושואל את השרברב מה הקטע עם העץ.

השרברב מספר שזה 'עץ הצרות שלו', עליו הוא תולה כל ערב את הצרות שלו', ונכנס הביתה "נקי".

מה שיותר מגניב (בעיני, כן?) זה שביום למחרת, הוא לא שוכח לקחת חזרה את הצרות (כי כידוע, הן לא נעלמות), אבל הוא תמיד מגלה שביום למחרת הן קצת יותר קטנות.

 

עד כאן- הסיפור.

 

אז עזבו שנייה את הפשטנות, שזה דבר שתמיד מטריף אותי בסיפורים מהסוג הזה, כי אני מיד חושבת על כל המורכבות שאיכשהו תמיד ממודרת, אבל נניח ונתעלם מזה רגע, יש פה לגמרי עניין.

מה העניין?

כמה אתה באמת יכול להיות "נוכח". כי נקי זו מילה קצת מכובסת לטעמי. היא גם מרגישה לי קצת צבועה, כי תכלס, מי באמת יכול להיות "נקי" בחיים האלה??. אם אתה עצבן על אשתך, או שהילדים שלך נודניקים (רק היום כמובן), אז אין כאן באמת סיכוי לניקיון של מעבר לדקה הראשונה בבית. אתה לא יכול לעשות "דליט" והופס, -הכל- התאפס.

אבל, העניין של הנוכחות.

זה מטריד אותי, כי אין לי את היכולת הזו. אף פעם לא הייתה לי.

יודעת שזה משהו רווח של המאה ה-21 ו- fomo וכל החרא הזה, אבל זה לא מעודד אותי שאני "כמו כולם", או באותה סירה, או שרוטה באופן דומה.

לא רוצה.

בעיקר כי לפעמים. זה נדיר אמנם, אבל לפעמים אני כן מצליחה.

לרוב זה כולל מצב של ריגוש מסוים. חייב להיות שם משהו שקצת יעורר אותי מעבר לרגיל. אולי מתח מיני, אולי פוטנציאל לגמירה (אפילו), או סתם למתיחת גבולות, אבל כשזה קורה- אני נוכחת.

אני לא מצפה מעצמי להיות במאה אחוז נוכחות. זה מוגזם לגמרי. אני עדיין אשים לב כל הזמן מה מצב הצבירה של הבטן שלי (חזרתי לפילאטיס מכשירים, סתמו), אני עדיין אנסה ללקט כל שבריר אינפורמציה שמובע בפנים שלו. עדיין אנסה להיות להטוטנות, קצת כמו בקרקס כדי לצאת "הכי טובה" או סתם זו שעושה לו טוב, אבל לפחות אני אהיה שם.

אני לא ארצה להיות במקום אחר.

יותר מזה. אני לא ארצה לברוח.

הכי נדיר? כשאני שם ולא אכפת לי.

לא איך אני נראית, לא אם הזין שלו יצא עם קצת חרא בקצה, לא אם יצאו לי קולות בלתי מוזיקליים מהתחת, ובעיקר לא אם יצאו לי שטויות מהפה והמוח.

זה כמעט אף פעם לא קורה. בטח לא ככה.

אז כשאני מתקרבת לזה, זה לגמרי אושר קטן גדול.

בעיקר הוכחה "שאפשר".

ששמתי הכל בצד. העפתי ממני. ובאתי נקייה. נקייה על אמת.

אולי כשאני אבין שזה בכלל לא תלוי בהם המקלחת הזו, אלא רק בי, אז משהו שם ישתנה.

יהיו לי יותר רגעים של אחרי התלייה על העץ.

כי בסוף בסוף,

זה או זה, או לתלות את עצמי.

 

 

 

 

לפני שנתיים. 29 במאי 2022 בשעה 22:20

תחרות כשרונות צעירים בבצפר. השולט מופיע (מסתבר שהוא גם ראפר לעת מצוא)

******

"לא ניצחתי אבל אני יודע שהייתי השראה. את יודעת מה זה השראה?

זה כשאתה הכי טוב ולומדים ממך.

כולם רוצים להיות כמוני. חבל שאין לי אח תאום. הוא היה מסתכל עליי ולומד גם"

 

******

 

 

 

לפני שנתיים. 23 במאי 2022 בשעה 21:08

פיזית, די קל להכניע אותי, אני חושבת. 

אולי בגלל שאני אוהבת כח ונמסה אל תוך הידיים שמהדקות את הגוף שלי, כמו אומרות לו איפה ואיך הוא צריך להיות עכשיו. 

 

הוא אמר שאני עושה לו טיזינג. 

אני??

פישקתי קצת יותר את הרגליים והמבט שלו נמשך לשם בלי ששמתי לב בכלל. 

"אבל אנחנו באמצע שיחה חשובה" הוא אמר.

הוא צדק כנראה, אבל האנרגיות שלי עפו קדימה.

כמה אפשר לדבר בלי לגעת? 

לפני שנתיים. 21 במאי 2022 בשעה 21:57

רק תמונה. בלי זיוני שכל.

 

 

לפני שנתיים. 18 במאי 2022 בשעה 20:54

לא, זו לא באמת אהבה.

יותר כמו שני אנשים שמנסים להשלים צורך. זה לא משלב צרחות, אבל יש שם לא מעט אנחות וגם 'הנחות', כמו- "אני חי כאילו כל רגע זו הדקה האחרונה שלי, ולכן כדאי שאעשה *בדיוק* מה שאני רוצה בכל רגע נתון, בעיקר כשהיא ממילא לא יודעת שאת כאן", או , "ממילא את שאהבה נפשי - איבדתי (או יותר נכון הוא בחר לאבד אותי) והכל 'חרא' אז מה זה משנה אם אתן לעצמי לעשות (שוב) את הדבר הלא נכון ולהפצע תוך כדי (נפשית!! תרגיעו)"

 

כי כולנו חיים בסוג של סרט שבו אנחנו מספרים לעצמנו שטויות ולפעמים גם מתעקשים להאמין להן.

ואני תמיד תוהה מה מוזר יותר- המשפטים שמבחינה לוגית מאבדים את הערך שלהם תוך כדי שנאמרים (הם הלוא ארוכים), או ההתעקשות לדבוק בהם.

ואני מנסה לא לדבוק. בכלל, משהו בי כנראה לא מדבק. הם מתעקשים לראות בי תחנת מעבר, או אולי "נקודת עצירה להתרעננות" (זה חשוב. זוכרים את הפרסומות האלה מפעם? על זה שכמעט נרדם על ההגה ואז רואה מרחוק את 'דור אלון' או סתם בורקס ענקי ובקבוק מים זרוקים על הרצפה?. אז כזה. מפנק אפילו. לא סתם בורקס, אלא כזה עם פינוקים בפנים. מושקע.

 

אז הרגע הזה, שאת מבינה תוך כדי, שהכלב שלו אצלה, והכל פתאום נהיה נורא גשמי ואפס רומנטי, ונדמה לך שזה לא מזיז לך, או שזה לא צריך להזיז לך, או שהחיים הרבה יותר מורכבים ממה שנגלה לך באותו הרגע,

אבל את חכמה מדי. או חמה מדי. או יודעת טוב מדי שמה שדקר לרגע יכול להפוך אחר כך לעוד פצע פעור ושורף.

וכבר יש לך. את אוספת כאלה. את סטוקרית של כאלה, זה בא אצלך בקבלנות. בסטוק. אבל גם זו כבר הגזמה פראית. כי את פראית. או רוצה להיות. או פוחדת להפסיק.

 

מכירים את הכאב המפלח, הצורב, בנסיון לעשות קקי יום אחרי אנאלי אכזרי במיוחד?

אז יש כזה, רק בנפשי. חתיכת צריבה שפשוט עוברת דרך צינורות אחרים

היא לא מאפשרת לנשום,

אבל החרא יוצא. באחריות.

 

****

 

מכירים את הכאב המפלח, הצורב, בנסיון לעשות קקי, יום אחרי אנאלי אכזרי במיוחד?

אז יש כזה, רק בנפשי. וואחד צריבה שפשוט עוברת דרך צינורות אחרים.

היא לא מאפשרת לנשום.

אבל החרא יוצא. באחריות. 

 

(זה לא סתם כתוב פעמיים. תזכורת לעצמי. פשוט.)

לפני שנתיים. 29 באפריל 2022 בשעה 23:42

מה עושה אותך סאבית טובה?

לא יודעת.

מה עושה אותי??

זה בלתי נדלה.

צורך אינסופי להוכיח. כל הזמן.

זה אף פעם לא נגמר.

 

אתה אוהב אותן שתוקות?

כי אני נכנסת לאלם. כן. נהיית אילמת.

כשהכל כואב לי, לא יוצא לי שום רחש מהפה. כלום.

אח''כ אני לא סותמת.

אבל כשהוא נוגע בי. מסובב. צובט.חודר. מכניס.סוטר. אני בשתיקה.

עוצמת עיניים חזק. זין, זה כואב רצח.

הוא אומר לי שזה ממש מרטיב אותי.

כל סטירה חזקה על הכוס מקפיצה אותי ומרטיבה בו זמנית.

הוא נשך אותי השבוע וכמעט חבטתי בו (לא באמת).

אבל נשיכות זה קשה. לי.

למה לנשוך? הבנתי מה אתה רוצה גם בלי זה.

נשיכה זה סתם סימן אח''כ. ולכי תסבירי. ובמלתחות של הבריכה.

כבר קרה ששאלו בדאגה "הכל בסדר"?.

אז הכל ממש לא בסדר, אבל לא בגלל מה שאתם חושבים. הסימנים הכחולים? מי שם לב אליהם בכלל? עיטורי אהבה לרגע. כאילו נכבשתי.

 

נכבשתי מזמן. כמעט 3 שנים. ממבט כמעט ראשון אפילו.

אבל איפה אני ואיפה הוא.

מזל שאפשר לקבל מכות ולשכוח לרגע.

גם נשיקה פה ושם. נשיקות הן גם טובות.

הוא מלקק לי את הדמעות מהעיניים. המסקרה נזלה קצת. גם לה יש את הגבולות שלה. גבולות גזרה.

נותרו תמונות. גם בראש וגם בטלפון. לא בטוחה איפה חדות יותר. אולי במוח. הן נצרבו שם. 

לכל אחת יש זה שנצרב. שצורב.

לעזאזל כמה כוויות חטפתי. כמה הייתי מוכנה לחטוף בשבילו. שלא יישאר כלום. עד לאן שצריך אם אפשר.

אז סאבית טובה?

אין ספק.

זה בסך הכל אחת שלא מוותרת. זו כל התורה.

 

לפני שנתיים. 27 באפריל 2022 בשעה 16:39

גוש של דפיקות במסווה נורמטיבי.

זה בגדול.

כל יום שואלת את עצמי אם אחזיק מעמד עד מחר (ויודעת שכן). אוהבת לסבול? אולי. לפעמים נדמה לי שכן. כי לא הגיוני שכזו חכמה תתנהג כל כך מטומטם, לא?

(ואז גם תצפה שיקרה פה משהו טוב).

מכורה לכל מה שרע, במנות קטנות. כאילו כדי להישאר בתלם.

מרגישה בלתי מובנת כמעט מאה אחוז מהזמן. במקביל, מרגישה שמבינה אחרים טוב מדי. מהר מדי.

השאיפה שלי היא להיות סתומה. חבל שזה בלתי אפשרי. הייתי כל כך רוצה. לא להבין, לא לחשוב, לא לדעת.

 

תוך כדי, חיה את החיים שנמצאים כאן ועכשיו, כי צריך. וכי לפעמים יש רגעים שנראה בהם שהכל יהיה בסדר, אז שווה להישאר.

אומרים שהתקווה היא הדבר האחרון ש'מת'. היא כמעט נשארת אחרינו.

כמעט.

לפני שנתיים. 23 באפריל 2022 בשעה 1:02

לפעמים אני תוהה אם זה עניין של גיל.

אם ככל שהם מבוגרים ממני, הם מצליחים להבין אותי יותר. להכיל. לראות דרכי.

די ברור לי שזה איפשהו קשור וגם לא.

הצורך שלי להרגיש ילדה, גם כשחגגתי בדיוק 43 ואני מרגישה איך הזמן חומק ובורח לו.

הצורך להרגיש מוגנת, גם אם לרגע. עטופה אולי.

בסופו של דבר הרי , כמו שהוא אמר לי אתמול 'כולם משקרים. כל הזמן ולגבי כל דבר'.

שאלוהים יעזור לי עם כמות הפעמים ששמעתי משפט מהסוג הנ"ל.

שומעת ומנסה להבין מה כל כך מעצבן אותי בו. מה מקפיץ אותי בשניות.

ואולי התשובה טמונה בדיוק במשפט שנאמר, פשוט לא בתוכנו.

אולי זה שהוא נאמר לי, וכביכול האמת עכשיו אצלי, לא?

אז שם.

שם זה נעשה בלתי נסבל.

 

במה אני שונה מאחרות??

למה אני שואפת לאמת הזו? ולמה אני צריכה לקבל אותה בפרצוף??

ולמה נדמה, שכל השאר שמחות להתבוסס בשקרים סביבן, ואפילו פורחות תוך כדי.

השקר מגן. אין ספק.

את עומדת מהצד ומתבוננת בנפשות הפועלות. הן נראות לך בזויות לרגע. ולרגע אחר- נשגבות.

את רוצה להיות כמוהן. את מקנאה. בוערת.

ולא כי את רוצה לחיות בשקר.

 

את פשוט לא רוצה שיהיה לך אכפת.

 

 

לפני שנתיים. 9 במרץ 2022 בשעה 20:45

במדרגות בדרך לחניון הוא אמר לי שזה לא כזה פשוט לו והוא מתאפק. משתדל לא לגעת, אפילו לא להתחכך טיפונת, לשמור מרחק.

אמרתי לו שגם לי זה קשה ואולי אפילו יותר. "אין לי יכולת איפוק, אתה מכיר אותי".

המשכנו לרדת, קצת בשתיקה וקצת לא.

נכנסנו לאוטו.

משהו בשקט הזה, בשחור מסביב, באפלוליות הפיח בי אומץ.

"תיתן לי למצוץ לך?"

הוא הסתכל עליי במבט חצי מבוהל חצי מסופק. כאילו שהעובדה ששאלתי, היא העניין כולו.

לא משנה מה יקרה עכשיו או בכלל. משהו בו נרגע. הסתדר אפילו.

ראיתי שעומד לו. חזק אפילו. אולי זה המבט שנעצתי, אולי עמד לו כבר קודם.

זה הרגיש ארוך מדי, כל ההמתנה הזו. אם קודם היה שם אומץ ורצון, עכשיו רק חוסר הביטחון הפציע.

המבט שלי הלך והושפל. גם הלחיים. התחלתי לבעור.

הרגשתי שזה נעים לו ככה, ההתפתלות הזו שלי. השקט הזה שלו.

ואני? לא יודעת לדבר במילים כל כך. זה יוצא לי מעט מדי ומאוחר מדי. הידיים שלי מדברות טוב ממני.

ליטפתי לו את הירך והוא הזיז לי את היד.

פתח את המכנסיים שלו, ולא נתן לי להתקרב. המבט שלי לא הפריע לו. להפך.

"עכשיו את רק תלקקי קצת,. אני אחזיק לך את הראש. נראה לי שאת צריכה עזרה".

הוא צדק. הייתי צריכה.

הוא החזיק לי את השיער חזק מדי והיטה את השפתיים שלי לכיוון הזין. כמעט וליקקתי. הלשון לא הגיעה. הוא הרחיק וקירב והראש שלי כבר התחיל להסתחרר. הרגשתי כמו בובה מטומטמת שמשוועת ללקק ראש של זין. רק את הקצה שלו.

ולא נותנים לה.

בסוף הוא נתן. בקושי. רפרוף, נגיעה קטנטנה.

דחף את הראש שלי חזרה למקומו ויצא מהאוטו. רכס את המכנסיים ובא לכיוון שלי.

הוא הורה לי לפתוח את החלון. פתחתי.

הוא דחף את עצמו לתוכי. יותר נכון, את הלשון שלו לתוך הלשון שלי. את מה שרצה לומר לי, העביר בנשיקה.

גם אני ניסיתי לומר ולא הצלחתי.

הוא הלך.

גם אני הלכתי.

יש דברים שצריך לשחרר.