Conquistador

בשנה שהשיר הזה יצא הוא קיבל את תואר הכבוד של "השיר הגרוע של השנה" ע"י עורכי גל"צ דאז.

על הלחן אפשר להתווכח, אבל המילים פה הן הדבר.

"הכנסי כבר לאוטו וניסע

בואי נצא מהסרט הזה הכנסי כבר לאוטו

תפסיקי לבכות נדבר בדרך

אני לא מכיר מילה או משפט שסוגרים ענין

הרבה מלים צריך הרבה משפטים

יותר מהדמעות האלה"

בדסמ במיטבו. 

הוא חושב שהסרט הוא שלה, ועדיין, מנכס אותו לשניהם. משדל או קובע עובדה?

יותר במובן של פקודות ברורות. תפסיקי לבכות - נדבר בדרך.

הוא יודע. רואה לתוך נפשה. מחליט וחותר לביצוע.

תמיד חייבים שאחד מהשניים יניע לפעולה. יקדם, יוביל.

שולט מיטיב.

הוא לא מתעלם מהבכי שלה. מבין שהוא כאן בכדי להישאר (מי מהם?),

אבל מפקס אותו בזמן ומקום אפשריים (והכרחיים).

זה הדיל.

רוצה? היכנסי. לא רוצה? היכנסי בכל מקרה. כבר נדבר על זה.

"עומדת בגשם בוכה גאה בלי קול

מה את כל כך צודקת

מה את כל כך באמת חושבת שאת

הצדק היחידי עלי אדמות עלי אדמות

הנה תסתכלי גם עלי רגע"

זה ממשיך.

מבחינתו, היא כבר באוטו. הגיע הזמן לשוחח. ממילא אין חומות אמיתיות שדמעות לא יצליחו למוסס. אז בשביל מה? בשביל מה לבכות?.

ובכלל, מי היא חושבת שהיא? אחת שצודקת?. זה משנה בכלל?

אולי.

אפשר לכמת את הצדק לכדי סעיפים בודדים. לפרוט אותם. טיפין טיפין לזקק משם תובנות

של "איך צריך" ו"מה חשוב". ואז, נרגיש לרגע טוב עם עצמנו. צודקים.

יותר נכון- צודקים ביחד. כי להיות צודקים ביחד זה כבר כח אחר. כח על. מי יוכל עלינו?...

אלו דברים שהיא עדיין לא מבינה. גם הוא לא, אבל זה לא מפריע לו. הוא שם כדי להתוות דרך.

וגם היא שם. שותקת. בוכה. צודקת. שוב בוכה.

תכף הוא יסביר לה שככה זה- ריטואל. היא וודאי תבין.

"הכנסי כבר לאוטו וניסע

נדבר בדרך אמרתי שאני מצטער

אמרתי שלא אחזור על זה

נכון שאמרתי את זה מליון פעם

ועוד אומר את זה מליון פעם"

הוא מצטער. הוא גם אמר לה מליון פעמים את מה שאמר, ובעיקר יודע- שעוד יאמר.

היא שווה? עצם האמירה?

כן, לכולם יש דעה לגבי מה יותר "נחשב"- מילים או מעשים. כאילו שיש פה איזו וודאות שאפשר להסתמך עליה. איזו דרך לדעת.

אנחנו מחרטטים. כולנו. חלק מחרטטים יותר וחלק פחות.

חלקנו גם מאמינים לעצמנו. זה הכי נורא. מצד שני, זה גם טוב- שקרים נשמעים אמינים יותר כשמאמינים בהם. זה ידוע.

ואז נסיעה. היד שלו מחליקה אל הירך שלה. מלטפת, אולי צובטת אפילו. הוא יודע שהיא תפסיק מתישהו לבכות.

המלוח יתערבב עם המילים שלו. בשקט. ברעש המנוע.

הוא ירצה לדבר על זה, אבל לא באמת. גם היא לא.

רק לנסוע. עוד קצת. להרגיש איך הגוף משתחרר או נרגע, איך השקט היחסי חוזר.

- היכנסי כבר לאוטו וניסע

סתמי כבר, טוב?

- טוב.

"וכך מכושף הניח שפתיו

ובא אליו טעם גופה

ואז הוא ידע שלנצח איתה

עזב כל דבר מלבדה".

אם יש דבר טוב (יש כמה אפילו) שהביאו עמם הגירושין, זה הלוא העול המשפחתי.

זה עול מורכב, עבורי לפחות, כזה שהולך המון שנים אחורה, גדוש בחצאי טראומות משפחתיות מן העבר, אבל (או בעיקר) נובע ממצוקה של אדם (כאמור *אני*) סוליסט מדי, שלא מצליח אפילו להרגיש נוח בקונסטלציה משפחתית, הכי בסיסית.

ניסיתי להבין את זה במשך שנים, ובאיזשהו שלב הפסקתי לנסות ופשוט השלמתי עם המצב.

אני לא בנאדם של הצגות, של העמדות פנים. לא כי אני לא טובה בזה, אני דווקא די כן, אבל אני סובלת מזה.

אז שנים שסבלתי בשקט (יחסי) תוך כדי מחשבה או הבנה שאני כנראה דפוקה במיוחד אם בבוא החגים עלינו לטובה, תמיד העדפתי להיות בעבודה, וכל מחשבה על 'אירוע', 'טיול' או אפילו סתם ארוחה משפחתית (אפילו לא אלה הזוועתיות של "ערב החג") גרמו לי לחרדות עזות.

לימים, הבנתי בדיעבד את מה שהוביל (גם) לפירוק נישואיי, וזה, אם אפשר איכשהו לנסות להסביר- יושב על חוסר. חוסר באהבה, בתשוקה, ובעיקר- בצורך והזדקקות.

כן, זה בלוג באתר בדסמי, הבנתי. אז כאן החיבור.

הצורך.

יישמע דפוק אולי, אבל הערצה אפילו. מבט שיפנה כלפי מעלה (מטאפורית, אני לא פוסלת על גובה (כל עוד זה מעל 1.70)), והללו, ובכן, לא נכחו שם.

זה מדהים כמה משהו כמו "מערכת יחסים" מעוררת, מרימה, מאתגרת- יכולה להוציא ממך את כל מה שחשבת שאולי אין בך.

את הרצון לקום בבוקר למשל, את החשק "לעשות דברים" (התיקון האוטו' שינה ל- *גברים*, שזה משעשע, ולא בלתי הגיוני בעולמי), 

ובכל מקרה, כנראה (או שסתם בא לי לחשוב ככה)- את היכולת לשרוד, גם אירועים משפחתיים ברמה כזו או אחרת.

מדמיינת אותנו עוברים את זה בלי למצמץ. בסוג של הנאה אפילו.

פשוט כי יש לנו אחד את השני שם.

תכלס, זה כנראה העניין.

אז גירושין. לכאורה קוצצו מחצית מהחגים, אבל מסתבר שאצלנו זה רק לכאורה.

בפועל?

מעולם לא חגגנו כל כך הרבה. הילדים מתעקשים עלינו (עד מתי???).

בראשון כולם אצלי. כולל החמים לשעבר.

הגרוש רצה להביא גם את בת הזוג שלו, אבל חששתי שאמא שלי לא תעמוד בזה. בכל זאת, היא צריכה (עוד) קצת זמן.

אולי להבין שאת לא כזו מיוחדת,

אולי להרגיש שזה לא היה אמיתי.

לחשוב שדמיינת את כל מה שהיה שם. כן, תמיד לשם אני הולכת. שם ההגיון שלי נבנה.

מה זו אהבה בכלל?

מילה מיותרת.

עוד מילה פשוט. אחת כזו, שאומרים.

יש מי שאומר בקלות יתירה, אולי אם יאמר, יקרה שם איזה פלא. אולי.

אמרתי לו שיבוא ויקשור אותי לעץ.

יש חורשה ממש צמודה למקום העבודה שלי.

אין פער גדול מזה. היא כל כך סמוכה שאפשר כמעט להריח את ריח המשרדים כשעומדים בתוך קליפות אקליפטוסים ומנסים שלא ייכנסו לתוך הסנדלים.

בשביל להגיע לחורשה צריך לצאת מהבניין וללכת קצת. ממש קצת. 

בתקופה מסוימת הפכתי אותה לזירת זיונים. זירה של זרע. חלק נותר לי בפה וחלק נמרח בין העצים. נדבק לשרף ונשכח שם.

לפעמים זה היה באמצע יום עבודה. לפעמים אחרי.

הולכת, חוזרת.

כמעט זונה מקצועית.

מנסה להבין איך זה מרגיש לי לכתוב את זה, ולמה אני לא נגעלת.

אולי מפחדת שתראה אותי כמו שלא ראית. תבין את עומק הפצע.

אולי צריכה שתדע מה נמצא שם. מה אני צריכה.

איך ברגע הכל מתהפך.

הוא מגיע, מנסה לקשור אותי לעץ ולא מצליח. אין לנו זמן. אתה צריך לחזור לבית המשפט, ואני? אני צריכה.

במקום לקשור אתה מחליט לזיין לי את הגרון. אתה לא מודיע לי את זה, אבל הסטירה פוגעת לי בלחי, והמבט שלך מפוקס לי בפה. אני פותחת אותו.

בהתחלה זה מרגיש מכני, אבל החום מבחוץ ומבפנים מתחיל לבעבע ואני יודעת שאין לי הרבה זמן. הכל עובר בזמנים. זמן התמסרות.

אני מאתגרת את עצמי ועוצמת עיניים. הכל מתערפל. הוא אומר לי דברים ואני בעיקר מרגישה שהגרון שלי נמתח וכואב. מנסה להתייצב על הברכיים וכואב לי. אני אוהבת ושונאת את התחושה הזו. הברכיים מתחככות באדמה, בעלים היבשים ואני מרגישה את הדמעות זולגות ממני.

אני יודעת שאני ממש לא יפה עכשיו. אני מריחה אותו קרוב אליי ומנסה לרגע לדמיין אותנו במקום אחר. לא מצליחה. נחנקת. מריירת.

מפסיקה להרגיש את השפתיים. הוא ממשיך לדבר אליי. אני כבר לא שם. אני גוף. אני גוף שממתין. למשהו.

הוא גומר עמוק בתוך הגרון שלי. אני כבר חבולה. אולי כואב לי, אולי לא. הידיים שלו מחזיקות לי את הראש. השיער שלי מזיע. הוא מלטף אותו. אני מנקה טיפה של זרע שזלגה לה.

אני נעמדת. זורקת ממני שיירי אדמה. פרועה. דוחפת חולצה למכנסיים. מתיישרת. 

הוא נותן לי חיבוק ואנחנו נפרדים.

-----רק רציתי שיקשור אותי לעץ.

לכאורה, אם אין ציפיות, אין אכזבות נכון? אז זהו. אין באמת דבר כזה. 

להגיד את זה, זה למעשה פאסיב אגרסיב למתחילים, לכאלה שאפילו לא מנסים לשכנע את עצמם מרוב שיודעים שזה חסר טעם.

ציפיות הן משהו בלתי ניתן לשליטה. הן מגיחות מעצם זה שאנחנו יצורי אנוש שזקוקים לקשר. זקוקים לאהבה ורוצים ש"יספרו אותנו". 

כן, אנחנו רוצים להרגיש חשובים ושיש לנו מקום. לא סתם מקום, מקום של כבוד.עד לאן נגיע עם זה? מה קובע אם יש לי מקום?, אם הציפייה הוגשמה? 

ובכן, זו שאלת השאלות. מכמה סיבות, אגב.ראשית, יש עניין כזה עם ציפיות שהן כמו אוכל, או בעצם כמו תיאבון. כלומר, עם הציפייה- מגיעה עוד אחת, ואז עוד.

כן, אין להן גבולות לציפיות.

נותנים להן יד, ו...ברור.

את בטוחה שאם הדברים הללו יקרו- זה יסב לך אושר. ואז הם קורים. ונכון, את אפילו מאושרת לאיזה זמן,

אבל מה הלאה? לאן מתקדמים מכאן?

ומה קורה כשהכל נורא טוב? נתחיל לצפות לרע? למשהו שיכרסם ויהרוס?.

שונאת את הקלישאות האלה, של הפחד להיות מאושרים וכל זה. לא בגלל שזה כן או לא נכון (כי אני באמת לא בטוחה),

אלא בגלל שזה מגיע עם מחיר. ואם יש לזה מחיר, אזיי בוודאות האושר לא שלם, או מושלם, או נקי לחלוטין.

לא שאושר זה משהו סטטי. הוא ממילא נמתח ואז נדחק, מתעתע ואוסף אליו, כפי שציינתי קודם- ציפיות...

ועדיין, יש בו איזו נקודת אחיזה מסוימת. הוא מייצג שאיפה. כזו שאף אחד לא באמת יודע לכמת (כי אי אפשר),

וכי כמו כל דבר אחר- זה עניין סובייקטיבי.

וזה גם קצת מרגיז אותי כל הסובייקטיביות הזו. הקושי הזה להשוות.

"כמה אתה אוהב אותי"? - מה זה בכלל אומר? לנסות להגביר ולהגביר כדי לשמר את הריגוש הזה?

כל פעם תאהב אותי קצת יותר- תמצא איזו מילה יותר חזקה שתביע את הרגש שלך והתקדמנו? זו השאיפה?

ולמה זה כל כך מפחיד להישאר ככה? פשוט לאהוב ולהבין שזה עצום כפי שזה. שזה טוב מספיק. שאי אפשר יותר.

או שאפשר, אבל עייפנו כבר מלהוכיח.

עושה פיפי ומסתכלת על הסימנים. מנסה להיזכר מי מהם נשך אותי. אולי צבט בכלל?

לא מצליחה להיזכר. מעורפל לי. לא מתחבר לי לתמונה רציפה בכלל.

ולא שתיתי המון, או אולי נדמה לי שלא. כבר לא בטוחה.

זוכרת שהייתי מאושרת. מוארת אפילו. במקום הכי גבוה שיכולה להיות בו. 

ברגע שהוא לצדי, אני מרגישה שאפשר הכל. הלב במקום והכל אפשרי. שלם. אין מספיק מילים שמתחילות לתאר את התחושה.

זה נשמע קלישאתי נורא, זה ברור לי, אבל זה באמת כאילו החזירו לי חתיכה חסרה.

המקום שלו מעולם לא נלקח, ועדיין, כשהוא לא היה שם, זה נכח. כמו צל כזה שמעיב על הכל, גם אם מנסים להדחיק ולשכוח.

---------------------------------------

אני לא חושבת שהקדשתי לזה ממש מחשבה. אם יקרה "משהו". איפשהו לקחתי בחשבון שיש מצב שכן, אבל זה תמיד שם. הצורך לקבל הכרה, אישור, תמיד מוביל את הדרך. תמיד מנתב. כמו שאמרתי, זה צורך. ולצורך, חיים משל עצמו.

אני לא חושבת שאני עושה משהו מיוחד מדי כדי שה יקרה, אבל כנראה שזו כבר פרקטיקה מוכרת.

להיות נחמדה, לחייך, לצחקק. ללגום עוד שלוק מהיין ולנוע לעתים בחוסר נוחות על הספה.

זה לא מכוון. זה פשוט קורה מעצמו.

-------------------------------------

אני לא חושבת שמאד הופתעתי כשהוא נישק אותי. הופתעתי אולי כי כלל התגובות שלי לקו באיטיות. ההבנה, ההכרה שמשהו מתרחש הגיעה למוח באופן פחות חד, איטי יותר. אבל כנראה שידעתי בתוכי שזה יקרה.

נתתי לעצמי להיסחף. להתמסר.

חיכיתי להרגיש את הידיים שלו מטיילות עליי גם. אחרי הכל, הוא הלב שלי, לא?. הוא הסיבה וטעם. הוא.

ולא ידעתי אם אני מרגישה.

חיפשתי אותו בתחושות, כאילו יש לו מעין יכולת על להרגיש אותי והוא ידע.

אבל אין לו. אין לאף אחד.

לאט לאט נעלמתי. שמעתי מילים, היו גם מבטים כשהצלחתי לפקוח עיניים, אבל שקעתי. או אולי בכלל עפתי.

כנראה הנוכחות שלו התמזגה לי לתוך עצמי, כאילו הוא איתי. איתי, גם אם לא נוגע, גם אם הולך ונעלם.

--------------------------------------

שמחה כל כך שהוא עצר את הכל.

נתן את הטון.

אסף אותי אליו או בעצם התעטף בי.

אנחנו אחד וכל השאר- קולות רקע. קולות שצריך מדי פעם להקשיב להם, כדי להבין.  

די נו, אני בת 43, זה כבר פתטי.

יש עליי 17 עקיצות ממקורות שונים, אני מרגישה עקצוצים (גם בבית השחי) וזה פשוט לא נעים לי.

מצד שני, על מי אני עובדת?

בהתחלה לא חשבתי שהיה בו משהו שונה. ההבנה הגיעה בדיליי. 

אולי כי הייתי קצת מסטולה, אפופה. אולי בגלל מה שקרה שם שעות בודדות קודם. הכל הגיוני.

ועדיין. באותו רגע לא הבנתי.

התרגשתי שאתה מנשק אותי ככה, אחרי שאמרת באוטו שאתה בכלל לא יודע אם אתה מסוגל, אחרי מה שהיה. אולי קיוויתי שהזיון הזה ישכיח את מה שקרה, או לפחות את התחושות הקשות שעלו שם. שיהיה זיון מרפא.

הסתערת עליי. הכל היה כאילו רגיל. אפילו התאווה שלך נראתה אורדינרית, אבל משהו שם היה אחר.

*****

אני יודעת שאני שלך. אפילו בתקופות ש"לא הייתי", הייתי.

זה חתום וסגור וכתוב (איפשהו) כבר יותר מדי זמן.

וזה ברור. לי. לשנינו.

אבל אתמול, כשאמרת לי את המילים הללו, ראיתי את הפחד שלך. את הצורך שלך. אולי אפילו את ההשלמה עם הנזקקות הזו. שלך, שלי.

לא סתם ליקקתי אחר כך כל טיפת זרע שנותרה על הרצפה. פתחת את האור הגדול, שלא אפספס אף טיפה.

מה הרגשת באותו הרגע? חזרה לך תחושת הביטחון? הבעלות?

יש דבר כזה בכלל, "בעלות"?

אני חושבת שכן, לפרקים. שזו בעיקר הצהרת כוונות. 

אתה מבין את החוזק שלה, רק בשנייה שהיא מתמוססת. כמו שקרה אתמול. לפני.

ואז, אם הייתה שם אי פעם שאלה, היא נענתה. 

הזיון הזה לא החזיר לך את הבעלות.

היא מעולם לא נלקחה ממך.

אף פעם לא הייתי טובה בזה.

מליון סיבות.

זוכרת איך בכיתה ו הייתה את החברה "הכי טובה" שתכלס נדבקה לי לנשמה ולא הרפתה. אז נתתי לה. להידבק.

אחר כך היו עוד כמה כאלה כמוה.

בכיתה ח הייתי נפגשת עם החתיך של השכבה וחבר שלו. הם היו "מופרעים" עאלק. הייתי די חנונית אני חושבת, אבל משהו שם עבד כנראה. או שפשוט עבדתי על זה חזק.

על להיות מה שהם רצו שאהיה.

דרכם, הרגשתי ערך. ערך מטומטם (בדיעבד), אבל עדיין, ערך.

היינו מתחרמנים בכל מיני מקומות בעיר, וגם אצלו בבית. אמא שלו אף פעם לא הייתה ולא היה אבא בסיפור.

"לא" בכלל לא היה אופציה.

אחר כך למדתי, קצת.

למדתי להתרחק כשאני לא רוצה, אבל אף פעם לא אמרתי לא. תמיד השארתי פתח, כי מי יודע.

גם כשלא רציתי, בוודאות, לא אמרתי לא.

אז מצצתי לו, ולשני נתתי לדחוף לי אצבעות, ואם הם חתרו למגע, פשוט הייתי שם. זה הרבה יותר קל, כשלא צריך לדבר.

דיברנו כמה חודשים. לא חששתי ממנו. סומכת על עצמי, אם כי אולי זה עדיין אדיוטי.

אבל סמכתי.

הוא רצה, אני לא. הוא שוב רצה ורציתי לשמח אותו. אולי גם את עצמי. אז אמרתי שכן, שיבוא.

אבל כיסוי עיניים, מחכה לו ערומה במיטה ודאגתי גם לשתות לפני. שיהיה מגניב.

הוא הגיע כמו ש'קבענו'. הכל היה מונח ומאורגן וגם הוא כנראה.

נכנס לחדר והתחיל לחטט בי.

מהרגע הראשון זה לא עבד לי. פשוט לא.

הכל התערבב לי. הרצון והחוסר. הרגש שאין, וזה שיש למי שיש.

זה הפריע. פשוט לא רציתי.

אז חיכיתי קצת. אולי ה'לא' יהפוך לכן. אולי.

אחרי עשר שניות זה כבר היה חזק ממני.

הורדתי את הכיסוי והזזתי לו את הידיים.

בשבילי זה המון. סוג של פריצת דרך.

אח''כ הרגשתי כמובן רע עם עצמי. הוא בא במיוחד, וזה.

כוסאומו.

אם אין לך "לא", גם אף פעם לא יהיה לך כן. כנות. כנות עם עצמי לעצמי.