מעולם גם לא התיימרתי להיות.
היכולת שלי לספוג כאב נובעת אך ורק (טוב, כמעט אך ורק) משלל סיבות מנטליות, וגם הן לא תמיד עקביות.
כבר קרה שהייתי צריכה "כאב" as in- פשוט כאב. פיזי לגמרי. מפרק. מה שכן, תמיד קדמו לצורך הזה מחשבות מלאות זעם וגם חרמנות. כן. זה השילוב היחיד שמאפשר לי לספוג מיידית. להיות מה שנקרא "מוכנה לספיגה".
המחשבות הזועמות שלי מתחילות מתוך כעס כלפי אנשים כאלו ואחרים, ודי מהר מגיעות אליי. הכעס הרי הוא בסופו של דבר - עליי. על עצמי.
על יכולת (כלומר אי יכולת) ההתמודדות שלי, על האכזבה ממה שלא הצלחתי (או לא השכלתי) להשיג, לעתים- גם על עצם ההתפלשות בקושי. בעצב. בחוסר.
רוב חיי המוטו היה בבחינת 'בשואה הם סבלו יותר'. זה מוטו שעשוי להיות, או אמור להיות 'מרים' או מניף, אבל לא באמת.
אי אפשר לשעוט קדימה, מבלי לתת מקום לצרכים בסיסיים יותר. מבלי לחמול על עצמך.
ואת זה, אני לא יודעת לעשות.
החודשים האחרונים מזעזעים. מכל בחינה שהיא. אני נושמת עמוק בערך 200 פעם ביום, ועדיין, זה לא מספיק. אין שם למעשה אוויר.
אני חווה בדידות שלא ידעתי או חשבתי בכלל שקיימת.
סוג של ניתוק. גם מעצמי.
---------------------------
מי שמכיר אותי טוב יודע שהדרך הנכונה עבורי לספוג כאב היא בהדרגה.
כן, זה אולי טריוויאלי, אבל לאו דווקא. לפעמים כשהמתח והעוצמות גבוהים כל כך- ההדרגתיות נעלמת. מתמסמסת. ברגעים כאלו זה אפילו נכון לתת לה להיעלם או לפחות לאפשר לה לרוץ במהירות של *2.
אבל היא כל כך חשובה, ההדרגה, שכן (בעיני) המטרה היא לא 'לשבור'. לשבור זה קל. קל מדי.
---------------------------
מזוכיזם טהור?-
השילוב שבין ערב חג ויום הולדת.
כאב מפלח של 24 שעות. איכשהו, המהלך הזה של 'חשבון נפש' מתעקש לחדור גם לאותם זמנים שכביכול אמורים להיות שמחים.
באותם רגעים אני רוצה להיחבט במיטה. להרגיש את הבעירה הזו בכל עצם בגוף. לקבל נשיק/כה-סטירה, ובעיקר- לרגע לשכוח.
אין מקום שהוא בטוח.
אין.