Conquistador

כשנדמה לכם שפיצחתם את השיטה כשעשיתם מנעול "חכם" שלא מצריך מפתח.

(אל תהיו כמוני!!

חזרו על המנטרה בפני הילדים: לא באים לאמא לפני שמתקשרים (ואמא גם עונה😇).

אעדכן 🤦

))

הרבה זמן לא כתבתי באמת. אולי כטובעמעט אף פעם.

תמיד הכל מאד מדוד, מכוון, חושף טפח ומסתיר את הרוב הגדול הנסתר. בגלל סיבות. המון סיבות.

לפעמים זה מתיש להיות כל כך מנותקת. לא באמת להגיד מה אני מרגישה ואיך עוברים עליי החיים האלה, מנגד, אולי זה לא מאד חשוב או הכרחי.

אחרי הכל, אני אחת מעוד מליון. פשוט כותבת על זה.

רגשות האשמה הקשים הובילו אותי לחופשה די ארוכה עם הילדים. תוהה עד כמה זה יחזיק, כלומר מתי יחלו לבעבע האשמה והרחמים all over again.

זו תכונה לא פשוטה סביב העניין הזה של הצורך לרצות את כולם. כאמור, זה מתיש בריבוע או הרבה יותר, ולעתים אני כבר לא בטוחה אם עצמי נמצא שם בתווך בכלל.

כי אם "עצמי" חייבת להישג אהבה מכולם, ומשיגה- ועדיין מתוסכלת- אזיי משהו שם פחות נכון, או פחות עובד, או מדי מושכל.

בחלקים הפחות מושכלים אני נהנית לחשוב עליו פותח לי את הרגליים ומבקע אותי. אבל זה לא קרה כבר שנתיים (כמעט). והלב שלי הלך לאיבוד מזמן. אין לו כותרת, התחלה או סוף ואין שום אלכוהול שמדגדג אותו.

אז לפעמים אני שוקעת בעוד פנטזיה הכרחית. אל מול הים, או הבריכה (אני לא בנאדם של חול) אל מול חיים שהם לא שלי בעצם, והכל קורה שם. לטוב ולרע.

משחררת את הלב לאיזה עשר דקות של שקט. של שלווה.

ואז טובעת.

הוא אוהב הפרשות. בוודאי לא נבהל מזה.

ואני אוהבת כשלא נבהלים. מכלום. אבל גם לא להיבהל מהפרשות זה מופלא, בעיקר כי אותי זה טיפה מבהיל.

מרגישה את הלשון שלו חופרת בי עמוק, מדי פעם הוא מגניב מבטים כדי לוודא שאני שם, יש לי נטייה לברוח עם המבט למחוזות אחרים.

אני איתו לגמרי בזמן שהוא דוחף פנימה כמה אצבעות וטוען שאני פתוחה לגמרי ומוכנה לגמרי.

אני לא בטוחה בכלל. עם פיסט אני נוטה להסתבך. זה תמיד מתחיל ממש טוב ואיכשהו נהיה לי אינטנסיבי עד בכי.

אנחנו בשלב הטוב וזה מפחיד אותי כי הוא לא מפחד בכלל. הוא קול. כאילו הוא אחד שעושה פיסט בקבלנות. הוא לא. 

אנחנו מתקדמים ואני מתחילה לברוח. העיניים שלי נעצמות ואני שוקעת.

היד שלו כמעט בתוכי והפה שלו מנשק אותי.

"את לא בורחת לי. תישארי ותפתחי עיניים עכשיו" הוא מצווה.

אני פותחת והוא מנשק. כמו משחק כזה.

"אני לא אנשק אותך אם תעצמי שוב עיניים".

ממזר.

הוא יודע שאני אוהבת את הנשיקות שלו ויודע ששונאת לפתוח עיניים.

אני מנסה.

היד לו בפנים.

הפנים שלי מזדעקות בכאב ללא קול. אני אף פעם לא מוציאה קול בפיסט.

רק פותחת עיניים ממש חזק.

הוא מבין ובא לנשק.

אין יותר הפרשות. הכל אטום. בינתיים :)

בשום שלב לא חשבתי שזה מוזר. מביך. אחר.

איכשהו איתם זה "זרם" לי. למרות שאני שונאת את המילה. באותו ערב היא התאימה לחלוטין.

באמת התרגשתי.

זה אמנם כאמור זרם מהרגע הראשון, מההתחלה, ועדיין, יש מורכבויות.

אני והוא. בכל זאת, יש לנו טיפה הסטוריה. יש כמה נושאים שלא דוברו. יש תהיות שלא ייפתחו כנראה לעולם.

והיא.

יפה, אבל זה לא הסיפור שלה, זה משהו אחר.

היא כמעט מוארת. יש בה (או לה) שמחת חיים שגם כשאני הכי מתאמצת- לעולם לא תהיה לי. תום נעורים כזה, משולב בחיוך חצי ביישני.

היא שווה. והיא יודעת את זה.

למעשה, כל הערב נסב סביבה.

הופתעתי או יותר נכון הפתעתי את עצמי. הרי הייתה רשימה של כללים או איסורים או "גבולות", כי מה?? לאבד את היתרון שיש לי?, לחלוק?, אני?.

כן. לגמרי.

חלוקה שווה. ממש משמורת משותפת הייתה שם.

קצת שתינו, קצת וויד, קצת 'אמת או חובה' דבילי.

הייתי הראשונה שהתפשטה.

הרגשתי לגמרי בנוח ולא בגלל שיש לי גוף מהמם (אין לי) אלא פשוט כי הרגשתי אהובה.

אולי זה הוויד, אולי.

רציתי להיות פאסיבית. רציתי שהוא יעבור בין שתינו כאילו היינו חור בית שימוש עבורו,

אבל אי אפשר היה.

הרגשתי אותה. רציתי לשמור עליה. על שניהם. על מה שיש להם.

מצצתי את הכוס שלה והרגשתי אותה מתפוצצת לי בפה. כמה אצבעות בזווית הנכונה ושטף מיצי הכוס התפרץ בבת אחת.

זה קורה תוך כדי שהוא עמוק בתחת שלה, ממקם אותה בישיבה עמוקה עליו וממשיך לדפוק.

הכוס שלה בוער לי בידיים ומדי פעם אני מלקקת לו את הביצים ומלטפת לו את הירכיים. עדין. נהנית להתבונן בהם, לראות אותה נאדמת, משולהבת.

אני כמעט מרגישה בתפקיד.

תפקיד שלא מאד ברור לי, אני נותנת לעצמי להתעצב בו, לחפש.

בזמן שהוא מזיין אותי אני מתמסרת רק לו.

היא מלטפת, נוגעת, מוצצת פטמה. היא לגמרי שם, אבל אני איתו.

צריכה את הזין שלו תוחם לי בעלות. שייכות. גם אני עכשיו חלק ממנו- מהם.

וזה קשה, כי תמיד מגיעות המחשבות. תמיד.

אולי יום אחרי, אולי שבוע.

וזה מורכב וגם פשוט, כמו כל דבר בעצם.

פחדתי, ואז כבר לא.

כשעושים, מפסיקים לפחד. את זה כבר מזמן הבנתי.

שאני צריכה משהו.

שאני מבקשת. שאני באמת מרשה לעצמי להתרסק (גם אם לשעה שעתיים בלבד).

לא צריך להיות גאון כדי להבין.

הזדקקות היא חולשה. לא כזו שאני בכוונה נמנעת ממנה אלא כזו ששמורה (מבחינתי) לפרטנר. לבנזוג. למי שכביכול "חייב" לסבול אותי :).

מחברות, אני לא מבקשת דבר. הן גם לא יודעות הרבה, אלא אם ממש יתעקשו ואני אועיל לפרט.

הסיפורים שלי שווים מספיק לטעמי כדי שייקלטו בחצי אוזן.

הם מנומקים ומנוסחים בצורה מצחיקה וחפה מחשיבות עצמית בכדי שייתקלו בחוסר תגובה, או כמעט חוסר תגובה.

אז למדתי לשתוק. זה קל לי יותר. למען האמת, גם אין לי ממש צורך לשתף. הוצאתי את הפונקציה הזו מהסיסטם long time ago.

אבל יש דבר אחד. אחד מוציא אותי מטיפוס, מהיכולת לנשום סדיר, מהיכולת להיאטם.

ואז אני יורה לכל הכיוונים (טוב, לא לכל, כבר אין כ"כ "לכל", אבל למי שעוד אפשר).

ואז אני חשופה לגמרי. כי אני צריכה. כי אני נואשת. כי לא הייתי חושבת בכיוון בכלל אם זה לא היה חזק ממני.

אז להתקשר אליי שבועיים אחרי?...

לא נראה לי.

להגיד שאת מתגעגעת ומתי ניפגש?

המממ, פחות.

אני לא עושה מבחנים.

לעתים הם נקרים על הדרך בלי שתכננתי או רציתי.

לעתים צריך לנשום עמוק עמוק ולתכנן מסלול מחדש.

זה לא רע בכלל. נשבעת.

זה כנראה יתחיל בחיבוק. הראש שלי ישקע בתוכך ואתה תלטף לי את השיער. אני אריח אותך כאילו זו הפעם הראשונה והלב שלי שוב יתמלא.

אולי בעצם זה יתחיל בנשיקה. לא נצליח להתאפק. אין על הנשיקות שלנו ולא יהיו (כן, תמיד תספר לי שוב על ההיא שאמרה שאתה לא יודע להתנשק. זה תמיד ישעשע אותי). אתה כמובן תדאג להביט לי בעיניים בזמן שאני אעשה הכל כדי לברוח מהן. אולי לא. אולי הפעם אני לא אברח.

אחר כך בתנועה חדה, אתה תעיף אותי על הספה, או אולי על הרצפה. תלוי כמה תהיה מסוגל לשלוט בעצמך. תרים לי את השמלה ותגשש לעבר התחתונים. תקרע אותן ממני. הן הרי לא אמורות להיות שם.

הזין שלך יפלס את הדרך לתוכי כמו מגנט אבוד שמצא סופסוף מענה.

תעצור לרגע. תגיד לי שאתה אוהב אותי כל כך.

אולי תרד לך אפילו איזו דמעה. מבוכת אהבה נקרא לזה, אם כי אין ממש מבוכה בינינו. כלומר יש, אבל כזו מרגשת. כזו שרוצה לחדור כל הגנה שצצה לרגע.

הרבה פעמים היה לי מביך איתך, עד שהבנתי שאתה אוהב את מי שאני. גם זו המפגרת קצת, שעושה שטויות. זו שלפעמים נדמה ששיקול הדעת שלה ממנה והלאה... זו שאתה רוצה לפעמים קצת לחנך ואולי בעיקר ללמד. להסביר.

זה היופי. נדמה לי.

שאפשר ללמוד ואפשר גם ללמד. והכל מתהפך והכל מסתנכרן איכשהו. תמיד.

אבל היינו בזיון. בזיון הזה שאין דרך שיצליח להכיל את כל הרגש שרוצה להתפוצץ שם. זיון של אהבה שרוצה להיות גם חייתי וגם אכזר.

אולי נסגור את הפינה עם כמה הצלפות חזקות. כאלה שאני מסוגלת לקחת רק כשהן מגיעות ממך. כאלה שחונקות בכי והמון המון כאב.

אבל מה זה כבר כאב בינינו??

אפשר לכתוב עליו ספרים. לפחות כמה ספרי שירה אם אחד מאתנו ירצה לפצוח בכתיבה תמה.

כי הכאב הזה, עד כמה שהוא בלתי נסבל- הוא חד וקיים. כן. הוא גם חי וקיים, אין ספק, אבל גם לכאב הזה- אין תיאור שיספיק. אין מילה שתאפשר להבין.

אז תהיה בתוכי ותתחיל לזיין אותי ממש חזק. תפתח אותי לכל כיוון, אתה הרי אוהב להרגיש את כולי בכל מיני זוויות. בעיקר זו, שמאפשרת לך להביט בי מקרוב. התנוחה הזו, שקשה לי במיוחד. חשופה כל כך.

הקצב יגבר ואיתו המבט שלך של לפני גמירה.

הפעם, לא תחשוב יותר מדי. שום דבר לא יעניין כי יש אותנו.

כי יש את הזיון הזה עכשיו כפול מליון. כפול כל רגע שרק תרצה, כפול כל מבט שלך שמבקש אותי.

כפול חיים שלמים.

אני יודעת שאני צריכה לשתות. וגם ג'וינט. הערבוב הזה בד"כ לא בא לי טוב, אבל הפעם - נו, על מי אני עובדת... הפעם כבר איננה פעם וגם אני כבר פולטת שקרים אל תוך עצמי.

אז מה?

להרגיש זה לא חטא, גם אם במסווה של חומרים כאלה ואחרים. להרגיש מה?. טוב, רע? חרמנית?

זה משנה?

בדרך לפגישה אני שומעת שיר שאני אוהבת. אני מזיעה. אני בלחץ.

אני בכלל לא רוצה שמישהו ירצה.

הכל קרה במקרה. אני רי סיימתי. סגרתי את הפינה (לא בקטע טוב), פשוט הבנתי: זה כבר לא יהיה לעולם הפנטזיה שדמיינתי. הבית, ילדים, מזדקנים ביחד אצלו או אצלי - פשוט לא יהיה. הנחתי לזה. כמובן, אחרי שנשברתי. אחרי שהתפוצצתי שלא בפניו. אחרי שקיבלתי עליי את גזר הדין.

הוא פשוט לא יכול.

ואני?

לא צריכים להיות גאונים כדי להבין שויתרתי. ויתרתי על התמודדות עם המציאות הזאת. המציאות שהיא קצת קקה סה"כ. היא לא מאד חיננית (בעיקר בבקרים) והיא לא תמיד מספקת (ולא במובן של רטיבות) והיא בעיקר- לא מה שדמיינתי בראשי.

כלכך קל לדמיין ולהיסחף שם. תוכלו סופסוף להיות ביחד. לאהוב את עצמכם לדעת, ממש כמו שרצית(ם).

אבל אי אפשר.

כמה גדלה האהבה שלך אליו כשזה בלתי אפשרי? במאות אחוזים? אלפים?

כמה את כמהה ונגמרת? כמה נראה לךבאותם רגעים, שאין אהבה כזו עוד בעולם כולו. שאת והוא...

אז הגעתי אליו וחניתי. יש לו אופנוע. לרגע הרגשתי שוב בת 20, רוכבת על אופנוע מאחור, מרגישה את קצות הירכיים שלו ושלי. ממששת בד ג'ינס עבה וקשוח. כן, גם לאופנוע יש את האפיל שלו.

וחושבת. המוח רץ. הוא קצת ככה, והוא לא מאד ככה

וכשהוא מחייך אז הוא בכלל קצת אחרת פתאום.

ובעיקר- מה עושים?.

הוא רוכן לנשק אותי. ואז שוב. יש לו טעם טעים אני קולטת, לפחות זה, הרי רמת הציפיות הולכת ופוחתת.

ואז מערבבת. מסבכת? או מיישרת.

ויש התנפלות שכזאת, ספק חומרים, ספק החיים עצמם - 2 אנשים בבר.

והכל פתאום נראה לי עלוב. עצוב אפילו במסווה של תשוקה ברגע.

רוצה פתאום את מה שאין. תמיד רוצה את מה שאין.

האין מסדר לי במוח את מה שאני צריכה. הוא לא מאיים, הוא לא מפתיע - הוא פשוט אין. ואיננו.

מזל טוב. לך

אוהבת אותך 

- "אמא, אני יכול לבוא איתך להוציא את התפרים?"

לא חמוד, אלו תפרים נמסים. לא צריך להוציא אותם.

- "באסה. רציתי לראות איך מוציאים לך. זה נראה כואב"

--------------------------------------------------------------------

(אין כמו אהבה מבית)

כלומר, I wish

זה היה דוחה.

חשבתי שבתי חולים התקדמו קצת ומעסיקים עובדים עם שפיך קצת יותר טעים 🤔