יש לי חולשה לקעקועים. כלומר זה סקסי למות לטעמי, כלומר בא לי להגיד שאני יכולה לגמור רק מלראות קעקוע (שזו כמובן שטות מוחלטת) אבל זה הוייב.
כמו כולם או רוב מי שנמצא כאן. סמן של קהילה? כן. סמן.
אני יכולה להתבונן בהם משתאה, אולי, כי אין לי ולו אחד על גופי. לרוב טוב לי ככה. לבנה וצחורה. מסומנת רק מבחירה שיש עליה החזר. רוורסיבילית.
דווקא אני. זו שיודעת לקחת החלטות ולעמוד מאחוריהן. זו שלא מתחרטת. זו שלרוב לא מביטה לאחור.
אולי זה העניין?
אולי לסחוב איתי תוצר של רגע, רגע בזמן, זה המקסימום האפשרי עבורי?
הרי אין פה באמת עניין גדול מדי. זה לא ישנה אותי. זה לא ניתוח אף אחרי הכל. כולה הטבעה. נצחית אמנם (וגם זה בר פתרון היום), אבל לא משנה קיים.
----------
יש לו 9 קעקועים. 10 בעצם, כי על אחד הוא עשה קאבר.
את אותו אחד אני אוהבת במיוחד. הוא אימתני. אני יכולה ללקק אותו עד שהלשון שלי מתייבשת או בעצם נדבקת. אליו.
הוא אוהב שאני עושה את זה. אולי כי הוא רוצה שהלשון שלי תיתלש (ככה זה לפחות מרגיש לפעמים) ואולי כי זו אני. לא בטוחה.
לפעמים הוא סתם מענה אותי. מבקש שאלקק כל אחד מהתשעה (מזל שאחד מכוסה כאמור), שאעבור עליהם "שאני ארגיש בדיוק מה מוטבע שם. מה את רואה". ולכי תסבירי לו שאת כבר לא רואה כלום כי הפרצוף שלך דבוק לכל מיני חלקי גוף, ואת רק מנסה לסיים עם האחד ולעבור כבר לשני.
נכון, לא כולם מכסים שטח גדול, יש אחד ממש קטן יחסית בצוואר למשל, אבל דווקא שם זה אפילו יותר מסובך לי.
אני מרגישה את הנשימות שלו ואת ההמתנה. לעבור על המתאר. לסמן עבורו את מה שסומן כבר. הידיים שלי קשורות וזה מטריף אותי. אני רוצה להסתובב אליו עם הראש לנשיקה. הפה שלו כל כך קרוב הרי, אבל עוד לא סיימתי. רחוקה מסיום.
הרצון הזה גורם לי להתרגש, וכשאני מתרגשת אני נעשית איטית. איטית ממש. כל מעבר לשון הופך למשימה סיזיפית ואני צריכה לעצור לרגע. לנשום. לבלוע רוק שאין לי. להמציא רטיבות.
הוא דוחק בי להמשיך כי "אין לנו את כל היום". והוא צודק.
אני מבקשת שהאחרון יהיה ההוא שליד כף הרגל שלו. בקרסול.
יש לי גם חולשה לכפות רגליים, וזה קרוב.
