Conquistador

מזל טוב. לך

אוהבת אותך 

- "אמא, אני יכול לבוא איתך להוציא את התפרים?"

לא חמוד, אלו תפרים נמסים. לא צריך להוציא אותם.

- "באסה. רציתי לראות איך מוציאים לך. זה נראה כואב"

--------------------------------------------------------------------

(אין כמו אהבה מבית)

כלומר, I wish

זה היה דוחה.

חשבתי שבתי חולים התקדמו קצת ומעסיקים עובדים עם שפיך קצת יותר טעים 🤔

- מה קרה אמא? את נראית עצובה

"כן, צודק, בעיקר עייפה וגם היה לי יום די זוועה אתמול וגם היום לא משהו..., מדהים איך אתה שם לב לרגשות שלי!

- כן

מתלהבת: "אתה יודע מה ממש יכול לעזור לי? משהו שיעשה לי ממש טוב ומתחיל באות ח'

- (בלי להסס) חירבון?

______________________________

**חיבוק (למתקשים)

חצי יום לפני הזוועות, שכבתי כרגיל על ספת הפסיכולוגית שלי (אנליזה, אז שוכבים) ואמרתי לה שכשאני הולכת ברחוב כל מה שבא לי זה להוציא רובה ולירות בכולם.

אני חושבת שגם כשאמרתי לה את זה היא לא באמת הבינה כמה תסכול, כעס וחוסר אונים זוקקו לתוך האמירה הזו. 

אני חושבת שחזרתי על זה כמה פעמים, מחזקת ומתכוונת לכל מילה, מטופשת ככל שהיא, מתוך רצון להצהיר כוונה. להצהיר הרגשה 

כמו בכל פעם שאני כבר אומרת משהו שבכל זאת קצת קשה לי, גם הפעם זה קרה בשנייה האחרונה, רגע לפני ש"צריך לעצור" (שונאת שהיא אומרת את זה ולפעמים מנסה במכוון להתרומם לישיבה- כדי להיות אני זו שסוגרת את האירוע), וכרגיל, היא אמרה ש"עוד נמשיך לדבר על זה", והרגשתי מאד מטומטמת עם עצמי. מבוישת בעיקר.

***

כשהדברים התחילו להתבהר, חשבתי על זה מיד. מה זה אומר?? באמת התכוונתי? ככה דמיינתי?,

כמובן שלא. ועדיין, זה המשיך להציק לי.

כל כך הרבה זמן ייחלתי לצאת מהתחת שלי עצמי. להפסיק לרגע להתבוסס בים הרחמים העצמיים המאד לא סקסיים שסיגלתי, להתחיל להאמין בכל השיט האופטימי (לכאורה) שכן קיים בסביבה, ובכלל- להתחיל להיות קצת מישהי כנראה אחרת.

אז לא לזה התפללתי. כמובן שלא.

ובתוך כל זה- יום העבודה הראשון בעבודה החדשה שלי היה בשמיני באוקטובר.

מגוחך קצת.

אלפי החרדות שהיו לי, חוסר השינה, המוח שהתעוות לחלוטין- כל הללו נעלמו. בעצם, הכל נעלם. קפא. מציאות חדשה נכחה שם. מישהי אחרת, זו שאולי רציתי, התייצבה. זו שמתפעלת חירום. זו שנשאבת למה שצריך.

***

מתחילה לחזור לעצמי. הצלחתי אפילו לאונן השבוע. אי אפשר לאונן תוך רגשות אשמה. לא עובד לי. חיכיתי שהאשמה קצת תתפוגג.

עדיין מחכה.

רציתי לכתוב על החגים, אבל מהר מאד הבנתי שהם לא העניין. זה עמוק יותר. באיזשהו אופן גם (אולי) אפשר לקשור את זה לבדסמ. הבדסמ שלי כמובן, שהוא וודאי אחר כי בעצם אצל כולם זה אף פעם לא זהה.

המשפחתיות שלי תמיד הרגישה לי שונה. 

אמא דתל"שית שאף פעם לא באמת השלימה עם הבחירות (שלה!) ותמיד נראה היה שזה בעל כורחה. ההורים שלי לא טרחו להסתיר מאתנו את חילוקי הדעות ביניהם (ביטוי חביב לצעקות של אבא שלי והקטנה של אמא שלי בפנינו).

וככה גדלתי.

לא היו טיולים בשבת. המקסימום היה ללכת לבני הדודים (הדתיים) ולשהות אצלם כמה שעות. אף פעם לא באמת התערבבנו שם.

בכל פעם שהיה אירוע כלשהו אבא שלי עשה טובה שהוא מגיע, אמא שלי הבהירה לו (כמובן בפנינו) כמה שהוא 'הורס' הכל וכמה שבגללו היא מנותקת מהמשפחה. עדיין, הלכנו.

לימים, השבט שלהם גדל. דתיים, נו. משלוש בנות הונפקו שם 15 נכדים, חתנים שגם להם משפחות ענפות- והאירועים בהתאם.

לחלקם עוד הלכנו. איכשהו. הם תמיד עשו חגים במלונות, כי הם כבר היו מליון אנשים, ואבא שלי אף פעם לא הסכים להצטרף למסעות הללו. אז היינו מצטרפים לאיזו ארוחה, או בכלל לא, והנתק גדל.

ראיתי את הכאב של אמא שלי אבל לאט לאט הזדהיתי יותר עם אבא שלי. היינו אאוטסיידרים. אלה שאומרים להם זמן ומקום ואף פעם לא באמת מתייעצים איתם או שואלים מה מתאים להם. בצדק מן הסתם. ועדיין.

פיתחתי אנטי.

אמא שלי המשיכה להביט בהם בקנאה, לראות איך הם מאוחדים, גדלים, אוהבים. ואנחנו לא חלק.

כשבגרתי והקמתי משפחה משלי, לא הצלחתי להרגיש שם חיבור. זה פשוט לא נדבק.

לא גידלו אותי להיות חלק. לא גידלו אותי עם טיולים בשבת (או בכלל).

כשיש ילדים עם צרכים מיוחדים, זה קשה אפילו יותר. את מתרגלת שגם החברים מתרחקים (הילד "קשה", מפריע. מי צריך את זה?) וגם למשפחה קשה. אז נמנעים.

למדתי לחיות עם זה. איכשהו. להרגיש תמיד לבד.

והיום ההורים מבוגרים. ויש בי את החמלה הזו כלפי אמא שלי שרוצה כנראה בערוב ימיה לחוות סוג של נחת. סוג של ביחד.

אבל היא רוצה יש מאין. היא רוצה את מה שלא טרחה לייצר. היא רוצה את זה ממני.

ואין לי את היכולת לתת לה, למרות שאני כאילו, קצת רוצה. קצת רוצה שהיא תרגיש נעים. שיהיה לה טוב.

אבל מה עם הטוב שלי?

איך אפשר להיות תמיד בעמדה המרצה? מתי זה מפסיק?

או יותר נכון- מתי זה מפסיק לערב כל כך הרבה רגשות?. מתי אתה משלים עם מה שנותר, מה שקיים ובעיקר- עם מה שלא?

אחד הדברים שהתגאיתי בהם, או שמחתי עליהם היה שלא התגרשתי עבור מישהו.

אמנם היה לגמרי מישהו שדרכו (או דרכנו) הבנתי בוודאות שהכל שם כבר כבה ומת, אבל לא הייתה איתו ממילא אופציה לעתיד כלשהו. ובכל מקרה, ההחלטה הסופית להתגרש קרתה כשבכלל כבר לא היינו בקשר.

חשבתי שזה ממש מעולה שאני לא מתגרשת כי מישהו מחכה לי שם בחוץ. מחזיק לי את היד. יעבור איתי הכל.

התגאיתי בעצמי ובעובדה שאני בוחרת לא להיות שם יותר- כדי פשוט - לא להיות שם יותר. לא כדי להיות עם מישהו אחר.

חשבתי שזה בוודאות מבטיח שאני עושה את הדבר הנכון ולא מתוך איזו התאהבות וסחרור כלשהו.

ובכן, בולשיט.

ולמה?

כי למדתי להבין עם הזמן, שגם מי שעוזב מתוך 'התאהבות מטורפת של אמצע החיים' כנראה שהכל שם גווע כבר ממילא.

לא מתאהבים סתם. לא "נקלעים" לזה. לא. זה לא דבר שנוחת עליך פאסיבית.

אם הראש והלב פתוחים להתאהב, כנראה שיש לזה סיבה.

ואם הבנתי איך אני יכולה לאהוב ומה זה עושה לי, אז גם אם לא אחווה את זה יותר לעולם, מעדיפה לא להיות במקום בו הנר כבה מזמן.

לכן, אין בי טיפת חרטה. 

אהבה זה דבר מורכב. יש המון סוגים של אהבה וחלקם שונים מאיך שאני תופסת את הכח הזה.

אבל זו המילה- כח.

וברגע שהכח דעך והתפוגג לו, כבר לא הבנתי בשביל מה להילחם עוד.

פשוט לא נותר בי עוד כח.

יש לי חולשה לקעקועים. כלומר זה סקסי למות לטעמי, כלומר בא לי להגיד שאני יכולה לגמור רק מלראות קעקוע (שזו כמובן שטות מוחלטת) אבל זה הוייב.

כמו כולם או רוב מי שנמצא כאן. סמן של קהילה? כן. סמן.

אני יכולה להתבונן בהם משתאה, אולי, כי אין לי ולו אחד על גופי. לרוב טוב לי ככה. לבנה וצחורה. מסומנת רק מבחירה שיש עליה החזר. רוורסיבילית.

דווקא אני. זו שיודעת לקחת החלטות ולעמוד מאחוריהן. זו שלא מתחרטת. זו שלרוב לא מביטה לאחור.

אולי זה העניין?

אולי לסחוב איתי תוצר של רגע, רגע בזמן, זה המקסימום האפשרי עבורי?

הרי אין פה באמת עניין גדול מדי. זה לא ישנה אותי. זה לא ניתוח אף אחרי הכל. כולה הטבעה. נצחית אמנם (וגם זה בר פתרון היום), אבל לא משנה קיים.

----------

יש לו 9 קעקועים. 10 בעצם, כי על אחד הוא עשה קאבר.

את אותו אחד אני אוהבת במיוחד. הוא אימתני. אני יכולה ללקק אותו עד שהלשון שלי מתייבשת או בעצם נדבקת. אליו.

הוא אוהב שאני עושה את זה. אולי כי הוא רוצה שהלשון שלי תיתלש (ככה זה לפחות מרגיש לפעמים) ואולי כי זו אני. לא בטוחה.

לפעמים הוא סתם מענה אותי. מבקש שאלקק כל אחד מהתשעה (מזל שאחד מכוסה כאמור), שאעבור עליהם "שאני ארגיש בדיוק מה מוטבע שם. מה את רואה". ולכי תסבירי לו שאת כבר לא רואה כלום כי הפרצוף שלך דבוק לכל מיני חלקי גוף, ואת רק מנסה לסיים עם האחד ולעבור כבר לשני.

נכון, לא כולם מכסים שטח גדול, יש אחד ממש קטן יחסית בצוואר למשל, אבל דווקא שם זה אפילו יותר מסובך לי.

אני מרגישה את הנשימות שלו ואת ההמתנה. לעבור על המתאר. לסמן עבורו את מה שסומן כבר. הידיים שלי קשורות וזה מטריף אותי. אני רוצה להסתובב אליו עם הראש לנשיקה. הפה שלו כל כך קרוב הרי, אבל עוד לא סיימתי. רחוקה מסיום.

הרצון הזה גורם לי להתרגש, וכשאני מתרגשת אני נעשית איטית. איטית ממש. כל מעבר לשון הופך למשימה סיזיפית ואני צריכה לעצור לרגע. לנשום. לבלוע רוק שאין לי. להמציא רטיבות.

הוא דוחק בי להמשיך כי "אין לנו את כל היום". והוא צודק.

אני מבקשת שהאחרון יהיה ההוא שליד כף הרגל שלו. בקרסול.

יש לי גם חולשה לכפות רגליים, וזה קרוב.

חם לי במקסימום. זהו.

רוצה לכתוב כאן, ולא מצליחה. אולי כי אני לא בטוחה שיש לי דרך להסביר מה עובר עליי. ואני? תמיד צריכה להיות ברורה. לפחות לעצמי (או בעיקר לעצמי), כך שעד שיהיו המילים שאני שלמה איתן, זה פשוט לא יצליח.

לפעמים זה נדמה שארבע השנים האחרונות לא קרו בכלל. או אולי קרו למישהי אחרת.

לפעמים אני רוצה שהיא תיקח ממני את כל מה שאפשר, אותה אחרת. שתאהב אותי. שתלטף. שתגיד שיהיה בסדר. שנתמזג.