הכרתי את אהבת חיי לפני חמש עשרה שנים פחות שבועיים. היה דבר אחד שגרם לי לרצות להיות עם האישה הזאת לנצח. כל פעם שרבנו, מצאנו מה מפריע, סילקנו אותו ונהינו יותר קרובים.
ורבנו
הרבה
מאוד.
האכלנו זה את זה חרא בכמויות שלא ניתן לדמיין. כמות הסבל והייסורים שהאישה המקסימה הזאת עברה בגללי היא בלתי נתפסת. אני לא מצליח להבין איך ולמה, אבל אנחנו עדיין ביחד.
למדנו לאהוב. זה לא היה קל. אבל מהאהבה הזאת צמחו הרבה אהבות אחרות. למדתי לאהוב יותר את החברים ואת המשפחה. למדתי להיקשר לא.נשים.
לפני עשור נולד בני הבכור. מהרגע שנולד, מיום ליום, צמחה בתוכי אהבה שלא הכרתי. מעולם לא חוויתי דבר כזה. אהבה גדולה בסדרי גודל מכל מה שחוויתי אי פעם. האהבה הזאת גלשה החוצה. גיליתי שאני מסוגל לאהוב הרבה יותר ממה שחשבתי. לא רק את בני, אלה בכלל. במיוחד את אשתי, אהבת חיי. פשוט מצאתי מאגרי אהבה בתוכי שלא הכרתי.
אנחנו נשואים באושר. זה לא אומר שתמיד היה קל. הלכנו לאיבוד לא מעט. במשך שנים חשבנו שאנחנו חיים ביחד. אבל התקיימנו מקבילים זה לזה. אפילו לא שמנו לב שהלכנו לאיבוד עד שיום אחד במקרה מצאנו זה את זה שוב. התאהבנו מחדש ועוד מאגר נמצא.
לאחרונה נכנסה אהבה חדשה לחיי. היא מקסימה ונהדרת, סקסית ומדהימה. ככל שאני אוהב אותה יותר, אני מוצא עוד אהבה בתוכי. אני אוהב את אשתי יותר. רוצה אותה יותר. נמשך אליה יותר. מאוהב בה יותר.
ובכלל עוד לא דיברתי על אהבה עצמית...
