|
|
|
כמו פאטה מורגנה
ים צהוב אופף
גלים גרגיריים מאיימים להטביע
שביל לא ברור, בקצהו תהום
ודמות מאכלת בנווה המדבר
היא פאטה מורגנה עם סכין ביד
וכמותה
היא לא אמיתית
רק הסכין נותר נעוץ בי
מסתובב כזרימת החול בגלים הצהובים
נכתב בימים אחרים, נדמה כאילו חלפו שנים.
זה לא רק מה שאני כותב
זה איך שאני כותב את מה שאני כותב.
זה כאילו שאין מי שמצליחה לשמוע את המוזיקה.
את מבינה, את לא מבינה את מה שאני כותב. את לא מבינה את זה כי האוזן שלך עמוסה ברעשי רקע. היא לא מפסיקה לשמוע אותך.
ברגע שתפסיקי לשמוע רק אותך תשמעי גם אותי. ברגע שתשמעי אותי תביני את כל מה שאני כותב.
ברגע שתביני תלמדי לזהות את הנקודות שבהן אני מעדיף שקט.
ולא שקט כי נמאס לי אלא שקט בין שני חברים, וזאת עוד תכונה המעידה על חברות טובה.
"האדם הניח תמיד שהוא אינטליגנטי יותר מהדולפינים, וזאת משום שהוא השיג כל כך הרבה - הגלגל, ניו יורק, מלחמות וכיוצא באלה. בעוד שכל מה שהדולפינים עשו מסתכם בלצחוק זה על זה בתוך המים וליהנות מהחיים. הדולפינים, לעומת זאת, האמינו שהם הרבה יותר אינטליגנטים מהאדם - מאותן סיבות בדיוק". דאגלס אדמס "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", "
ריגוש, ריגוש, ריגוש, כמה אני כמה לאותה תחושה ממכרת. כמה אני רוצה את אותה זרימת דם שמציפה אותי, הופכת אותי לשקוף.
כמה אני רוצה את הרעד הפנימי הקל הזה שתמיד מופיע לפני פגישה ראשונה. אחת אמיתית כזאת, אחת שאני חש מראש שתרעיד את אמות הספים.
פעם הייתי קופץ ראש לכל הזדמנות, גם כאלו שלא ממש נראו לי. יאללה, ננסה, מה כבר יכול לקרות. היום אני מעדיף להימנע.
היום אפגש רק אם אחוש את אותה התחושה.
התאהבתי בה אחרי החיוך הראשון שהיא חייכה אליי. הרף מוצב במקום כל כך גבוה שאני לא יודע אם אוכל לחוש כך שוב. אבל אי אפשר לרדת אחרי שהיית שם. כל ירידה תהיה פשרה ואני, אני אדם של קצוות, לא חי טוב עם פשרות. כשאני מתפשר, מתי שהוא אני הולך. כשאני הולך אני לא מביט אחורה. כשאני הולך ולא מביט אחורה מישהי נותרת פגועה. זה לא מרגיש טוב. אני לא רוצה את זה יותר.
כן אני נסחף לפעמים וכן, לפעמים אפגש. זאת חולשה שלא נוח לי איתה. אבל כן נוח לי איתה כי היא מעידה על כך שאני לא מושלם.
זה כיף להיות לא מושלם.
אני עדיין רץ, זה אנושי. אין לי ממש מושג אחרי מה. בטח אדע אחרי שאגיע לשם. בטח אספר לכם.
רק הורדתי את הקצב.
היא נראית לי אישה מדהימה, אני בהחלט חושב שיש בינינו חיבור מעולה. עוד לא נפגשנו וגם לא ניפגש. לא ניפגש כי מגעיל לי.
זה אולי ישמע כמו תירוץ קלוש אבל זאת באמת הסיבה.
בסיפורי האגדות הגיבור והגיבורה מתגברים על כל הקשיים, הסביבה הלוחצת והלא מפרגנת. מתגברים על כל הנפשות הפועלות, על האקסים והאקסיות, על דם רע ועל זה רב עם זאת שמאוהבת בהוא שעשה להיא כך וכך.
אני לא גיבור של סיפור אגדות. אני איש מהשורה.
חשבתי שהמקום הזה הוא כמו כיכר העיר של פעם, יוצאים רווקי ורווקות העיר אל הכיכר ומציעים את מרכולתם. אבל הריח, הריח הוא לא ריחה של כיכר העיר. הריח מזכיר לי מדמנה. יותר מכל אני חושש שאני מתרגל לריח ומתחיל להנות מהחמימות. ואני לא אוהב את איך שזה מרגיש.
השיחות שלי איתך היו שיחות נהדרות, נורא נהניתי לשוחח איתך. אהבתי את הקול שלך, את הדטונציה. את האוקטבה שירדה ואת השכרות הקלה. אבל אני לא יכול להוציא אותך מהמכלול. פשוט לא יכול.
מסתובב כל היום עם תחושה רעה בבטן, כאילו בחילה. ולא רוצה את זה יותר.
נראה לי שאני עוזב. בטח אמשיך לקרוא את מה שכותבים כאן כנראה שאמשיך לכתוב.
אבל הגבר הזה מוציא את עצמו מהמשחק כאן. הוא לא מעוניין בזה יותר
מתי שהוא אפגוש מישהי ואתן לה לקרוא את כל מה שכתבתי כאן.
וזה יהיה נקי.
בינתיים מחר אני הולך לפצות את עצמי, יאללה שופינג
זה אחד מהימים הללו, מסוג הימים שבהם יש תחושה של משהו טוב שמתרחש. עדיין לא מוגדר, עדיין לא ברור.
אולי זה הפרויקט שלי שמגיע אל נקודת השיא. אולי זאת האחת שתהיה איתי שם.
כרגע זאת רק תחושה לא מוגדרת, לא מסומנת בשם, מקום וזמן.
אבל אין סתם תחושות
הגוף שלנו תמיד מכין אותנו מראש לקראת מה שמגיע.
הוא הרבה יותר חכם מאיתנו, הרבה יותר אמיתי מאיתנו.
בחלוקת הקשב הוא צריך לקבל מקום גבוה יותר
אז לא משנה מה מגיע, יהא אשר יהא
Give it your best shot
אני מוכן
"יונה, שלום
אני מדברת הפעם ואת כבר לא מפריעה.
את עכשיו, ירחם השם, במחיצת קדושים וטהורים
מי היה מאמין שתגיעי לכך,
שתהיי רגועה.
ואיזו מהומה שחוללת לאחר הפרידה
יד איש באחיו לפתע. מכים, יורקים,
ותלו במקומך על הקיר
רק שני רישומים
בכדי להזכיר,
ואמרו שאת קדושה והחווירו
ואמרו שאת טמאה ונאנחו,
ואמרו קדוש קדוש, סרה סרה
והרבה שיניים חדות תלשו נתחים מן הגוויה
וזה סימן שבפעם הזאת היית מתה ולא חיה,
מתה שקטה,
ואומרים עלייך דברים בחוסר טבעיות
המון יורשים שהותרת אחרייך
ונתת להם רשות
ולא נתת להם אחריות.
ובכל פעם שנוקבים בשמך ישנה שערוריה
מעשה שהיה
ומעשה שלא היה.
היית אוהבת את זה אילו היית מביטה
אבל את, יונה, במצב חדש עכשיו
את בחורה מתה.
ואת נמוגה וקרבה, משתנה ופושטת צורה
סוף סוף את נטולת צבע, ממש לבנה.
אצילות לא רצונית נפרשת ממך.
לפתע יש לך נימוסים
ויש לך עכבות.
ילדה טובה מבית טוב
אינה פוצה את פיה עוד.
הגה לא מוציאה.
יונה, מכל תעתועייך והליכותייך המוזרות
ותחפושות הענק וההצגה שרצה כל הזמן,
היה לך מוות יפה ואנושי וגופני
ומעודן."
דליה רביקוביץ 1936-2005
אני עוקב אחרי מה שנכתב כאן, בלוגים, פורומים ומגזין.
כל כך הרבה ציפיות שלא מתממשות
כל כך הרבה לבבות שבורים
כל כך הרבה כאב פנימי סכור
ואין מי שיפתח פתח
לכל מי שדאג ושאל, אני לא עצוב, עצב מקיף אותי
ואני מדבר עליו, כותב עליו
שומר שלא יכנס פנימה
הכאב כאן גולש
מציף
מחלחל
הוא שם
בכל מקום שאליו תישיר מבטך
כאב של בדידות
כאב של אכזבה
כאב של ציפייה שלא מומשה
כאב מהעבר שלא מוצא דרך החוצה
כאב שקורע מבפנים
מבקש להיקרע מבחוץ
כאב שאי אפשר לו
כאב שלא ניתן לברוח ממנו
כאב שלא צויד בפתק החלפה
לילות ארוכים של קולות
של חוסר שינה
של תמונות
תקוות
רצונות
וכאב
לפעמים אני חושב, נדיר אבל זה קורה לפעמים, על משמעות התאריכים בימינו. ומעניין אותי לדעת מתי זה התחיל ולמה
היום זה יום כזה. ט"ו באב, חג האהבה. למה אנחנו חוגגים את החג הזה?
אולי מדובר באיזו קונפירציה של מנהלי חברות המתנות בשת"פ עם מגדלי הפרחים, בטוח שזה מגדיל את המכירות. אבל זה מאפיין את הדורות האחרים וט"ו באב נמצא איתנו מדורי דורות.
לפי דעתי ט"ו באב התחיל כמו כל מניפולציה דתית, כלי לשלוט בהמונים. מנהיגי הדור רצו לשלוט בדרך ההכרות של רווקי ורווקות הקהילה והקדישו יום על מנת לוודא שהכול יעשה תחת שליטה. ובאמת היה כך, רווקי ורווקת הקהילה יצאו בלבוש לבן על מנת לפגוש האחד את השנייה.
היום, היום ט"ו באב הוא יום שמציין אהבה. אלו שיש להם אהבה חוגגים היום את אהבתם ואלו שלא עצובים על כך שאין להם אהבה.
ואני שואל מה מייחד את היום מימים אחרים?
אם יש אהבה צריך לחגוג אותה כל יום וכל היום. להגיע עם חיוך רחב ובלב מלא להרגיש עד כמה אתה אוהב. לחבק, לנשק, להעריץ את המתנה הכי גדולה שאתה יכול לקבל, וכן, גם להכאיב לפעמים :).
אני לא צריך יום מיוחד שיזכיר לי שאין לי אהבה, אני חי את זה יום יום
חג אהבה שמח
יצא לי לצפות, כמו הרבה אחרים, בתמונות ששודרו בארבעת הימים האחרונים. לא נעים לי, ממש לא נעים לי לראות את התמונות הללו. למרות שאני חושב שאין לנו ממש מה לעשות שם, ולמרות שאני חושב שזה צעד שמגיע מאוחר מידי עדיין עצוב לי.
עצוב לי כי אני רואה אנשים שחיים את חייהם מתוך תחושה שבידיהם אמת מוחלטת, שדרך חייהם היא הדרך היחידה. אנשים אלו חטפו עכשיו מכה אנושה לאמת שלהם. הם יתאוששו, הם ימצאו את הנתיב בתוך אמונתם על מנת להצדיק את מה שמתרחש עכשיו. מן הסתם זה יהיה עונשו של היכול כל על חוסר האמונה והפריצות שיש בעם ישראל. כל אחד ודרכיו הוא על מנת להתמודד מול המציאות.
אני איש סקרן, תמיד שואל שאלות, תמיד מחפש את נקודת המבט הלא שגרתית. מהבוקר יש לי שאלה בבטן, שאלה לא מוגדרת, מציק. בערב היא פתאום התפרצה. שאלתי את עצמי על אנשים והאמת המוחלטת שלהם, שאלתי את עצמי על האמת המוחלטת שלי, שאלתי את העצמי על פנאטיות בבי די אס אם.
היו לי לא מעט שיחות שבהן שאלו אותי האם אני אדון? עניתי שלא. שאלו אותי האם אני נשלט? עניתי שלא. תמיד מגיעה השאלה השלישית: אז מה אתה?
אני לא אדון כי אין לי עניין להיות אדון, למען האמת יש לי לא מעט בוז לדמויות כלוב המכילות את המילה אדון על הטיותיה השונות (וכן, גם לי היה כינוי כזה בעבר, מה לעשות, התבגרתי). אני אוהב להוביל סיטואציות. אני אוהב להסתכל אל תוך עיניה של זוגתי ולראות אותה משפילה את מבטה בסיטואציה אחת ובסיטואציה השנייה ארצה לראותה עומדת מולי מישירה מבט ונמצאת שם, איתי, כשותפתי.
וכאן ההארה, אני פשוט לא פנאט. אין לי אמת מוחלטת בכל הקשור לבי די אס אם. אין לי אמונה יוקדת על איך דברים צריכים להתרחש. יש דברים שאני אוהב ויש דברים שלא אוהב.
זאת הסיבה שאני לא צריך למצוא נתיב פתלתל על מנת למצוא הסברים לסתירות שיש בין המושג שליטה לבין החוקים והכללים הנפוצים כאן. כי יש לא מעט מהם, למרות שפנאטים תמיד ימצאו דרך להסביר עד כמה אני לא מבין.
וזאת הסיבה מדוע אני לא אוהב שפונים אליי בתואר "אדוני", תודה רבה, יש לי שם ואני אוהב אותו :). אני לא צריך סממנים חיצוניים על מנת שאדע שאני מוביל את הסיטואציה. אני לא צריך חיזוקים, אני פשוט שם.
אז באופן רשמי, בי די אס אם זאת לא הדת שלי
זה משהו שאני מאוד אוהב
וזה די והותר.
