יותר מידי

הרבה יותר 

כמו מתוך נמנום מעורפל של שנת חורף ארוכה ארוכה עם שקט מהדהד וקור שמקפיא את העצמות 

אני (ההיא? של פעם?) פתאום מבליחה לה לרגעים קטנטנים ודקים של ערות וחיות וצורך עמוק ובוער ורעב שורף שדופק מבפנים על המסך העבה הסמיך הזה שעוטף אותנו

ופתאום אני מבינה שאולי באמת אני (היא) עדיין כלואה שם בפנים  

זה עושה לי זרם של נעים בגוף והכוס שלי מתעורר והלב שלי רטוב ומתחיל לטפטף 

ואז בא לי לתפוס אותה ולמשוך אותה החוצה כבר בכוח ולתת לה סטירה חזקה נורא ואז עוד אחת ואז לצעוק עליה שהיא הלכה לשם לאיבוד לכל כך הרבה זמן ומה היא חשבה לעצמה וכמה נבהלתי ולא יכולתי ולא ידעתי ולא נשמתי כי פחדתי שהיא לא תחזור אף פעם 

אבל אני יודעת שאסור לי ויודעת שהיא פשוט תקפא ותיבהל ואז תברח ממני ותתמוסס שוב לתוכי פנימה עד שלא תהיה בכלל

אז אולי רק אושיט לה בשקט בשקט יד קטנה ורכה וארוכה בלי אף מילה או קול או אפילו מבט עליה רק כדי שיהיה לה (לי) במה לאחוז כדי להרגיש אותנו שוב כדי שהיא תדע שמותר לה כל מה שהיא צריכה ממני 

כדי שהיא תראה אותי 

וכמה התגעגעתי אלי

ואליך

אני רוצה לכתוב את הכאב הזה שאני מרגישה בכל נשימה ומגרד לי בתוכי ובועט בי מבפנים חם מבעבע שורף שיוצא לטייל בכל הגוף שלי ומשאיר אחריו סימנים ועור חרוך וערפל של עשן סמיך שלא נותן לי לראות

בא לי לכתוב את כל המחשבות והתמונות והחלומות והדמיונות המטונפים שמלכלכים את כולי מבפנים ולא מתנקים ולא יורדים גם באלף מקלחות ודמעות

בא לי לכתוב בלי לחשוב כמו פעם כדי לחרמן את עצמי עם המילים שלי ולנטוף עלי ועליכם ולהרגיש את הנעים הזה למטה בבטן שזורם ישר לכוס כשאני מעמידה לכם את הזין עם הפה המלוכלך והפנטזיה שבכלל לא קיימת 

בא לי לכתוב על הקטנה הזאת עם נעלי בית לבנות נעימות של חד קרן שצריכה ממך חיבוק חזק חזק וזין טעים בפה וליטוף ארוך על השיער וניגוב של הדמעות ושל הכוס לאט לאט בשקט ובעדינות אבל היא מתביישת, וגם אני

בא לי לכתוב על הדחף הזה שמשגע אותי לרוץ הכי מהר שלי ולברוח רחוק מהשדים האלה שרודפים אחרי צורחים עלי לשחרר כבר ולתת להם לתפוס אותי בחושך לבד ולאכול הכל עד שלא ישאר ממני

בא לי לכתוב על כמה אני חייבת את הידיים שלך חזק על הצוואר שלי עד שישאר רק אדום ואז את הפנים שלי למטה מעוכות ורטובות מתחת לרגל שלך ואז את הלשון שלי עמוק בתוך התחת שלך פשוט כדי להצליח לנשום שוב

בא לי לכתוב על המפלצת שלי שהיא הכי הכי רעבה שפגשתי והיא רוצה להרוס ולשבור להכאיב לזיין ולהשפיל ולרמוס ולהיות רעה ורטובה ולשבת לך על הפנים עד שתפסיק לנשום

בא לי לכתוב על זה שאני כבר לא מצליחה לכתוב כאילו משהו בי נאלם ונעלם השתתק וכבה וכל המלא מילים שיש בי כבר לא מצליחות להגיד אותי הן קטנות מצומצמות מצמצמות מטומטמות סתמיות אפילו יותר ממני

בא לי לכתוב על זה שאני שוב מפחדת מהחושך ומהדממה ומהאין ומעצמי אחרי שכבר למדתי לחבק אותנו חזק ואפילו לאהוב 

בא לי לכתוב כמו שזה את כל המכוער והלא יפה והרע והעצוב והכואב והטיפש והמעייף והכבד והמתיש והלא נגמר שאני

באמת פשוט בא לי לכתוב את עצמי האמיתית כמו שהיא מבפנים אבל אני לא מצליחה למצוא אותה היא איפשהו באיבוד 

ואיכשהו, לא מבינה איך, באיבוד הכל חזק יותר מרגיש יותר כואב יותר צריך יותר נמוך יותר שלך יותר ומי בכלל חשב שזה אפשר כשיש כאן ריח של עצב ושל מוות ושל כלום שמטפטף דמעות בלי הפסקה 

זהו זה כל מה שבא לי לכתוב

אפשר?

בסוף כל יום אני נכנסת למקלחת ורוצה לשטוף חזק ולקרצף מהגוף ומהלב שלי את הזוועות והתמונות והקולות והכאבים והפחדים והאובדנים והמוותים והחרדות והסיוטים, את אלה שקרו ואת אלה שעוד לא 

ואני צריכה שהמים יהיו חמים רותחים שורפים ממש כדי שהכל הכל יוכל לצאת ממני ואני אשאר ריקה סתם קליפה ובלי כלום בי

אבל בסוף כל יום אחרי שעשיתי אמבטיה חמה לתינוק ומקלחת ארוכה ונעימה לכל ילד עם מלא מילים רכות ושקטות שירגיעו את הכואב והמפחיד והעצוב והמתגעגע של הנשמות הקטנות והיפות והפצועות שלהם 

בסוף כל יום אין יותר מים רותחים או אפילו חמים 

נשארים רק מים קרים. קפואים 

והמים הקפואים לא שוטפים ולא שורפים ולא יודעים לנקות אותי מבפנים אבל כן יודעים לשרוט ולדקור אותי חזק מבחוץ וכמעט מטביעים אותי מבפנים ורק אז פתאום אינסוף דמעות באות צפות מציפות ונוזלות עלי ומתוכי

וכל דמעה ארוכה וכואבת מולידה בי עוד געגוע שאין לו בכלל מילים לכאב ממך לדמעות שהיו בשבילך לשורף של הצורך בך ל-לבחור בכואב האמיתי הזה שיבוא, אבל לא ככה, בבקשה רק לא ככה 

הלוואי שיהיו לי שוב מים חמים רותחים ושלא אטבע ושתהיה לי יבשה ושיהיה לי רק כאב כזה ממך בלב שלי

קולעים צמות מהכאב

הרעב הזה כמו ילד רע מזמזם לי מתחת לעור ורוצה עוד ועוד ממך והריק שבתוכי מבעבע ומחפש במה להחזיק כדי לא לשקוע פנימה לשחור שבתוכו שלוחש לי את כל הפחדים שלי עם הארס הרעיל שלו שמטפטף לי על הלב

ואני מחליקה עוד למטה ומנסה לבלוע את הגוש הזה שיושב לי בגרון וקורא לדמעות שקוראות לכל המילים הרעות שמלכלכות אותי מבפנים ומורידות אותי עוד למקום הזה שאין בו אותי ואין בו בכלל

והרעש הזה שנרדם לי עמוק בפנים מתעורר ומתחזק והופך לי את הלב ואין לו לאן ללכת אז הוא נשאר וזורם לי מהר מהר בדם ומתפשט לכל המקומות הקטנים והאפלים שבכלל שכחתי שיש בי ופתאום הם גדלים ומתנפחים כמו המפלצות הרעבות בסיוטים שלי שרוצות לאכול ולהאכיל ולנשוך ולזיין ולהזדיין ולהכאיב ולכאוב ולצרוח חזק עד ש

נגמר לי האוויר ואין מאיפה לקחת עוד אז אני קצת טובעת ונחנקת ובולעת ונבלעת וגם קצת נעלמת ועוד קצת סתם, נאלמת 

(עד ש

למה לגרש החושך, את ילדה טובה טובה טובה)