כמו מתוך נמנום מעורפל של שנת חורף ארוכה ארוכה עם שקט מהדהד וקור שמקפיא את העצמות
אני (ההיא? של פעם?) פתאום מבליחה לה לרגעים קטנטנים ודקים של ערות וחיות וצורך עמוק ובוער ורעב שורף שדופק מבפנים על המסך העבה הסמיך הזה שעוטף אותנו
ופתאום אני מבינה שאולי באמת אני (היא) עדיין כלואה שם בפנים
זה עושה לי זרם של נעים בגוף והכוס שלי מתעורר והלב שלי רטוב ומתחיל לטפטף
ואז בא לי לתפוס אותה ולמשוך אותה החוצה כבר בכוח ולתת לה סטירה חזקה נורא ואז עוד אחת ואז לצעוק עליה שהיא הלכה לשם לאיבוד לכל כך הרבה זמן ומה היא חשבה לעצמה וכמה נבהלתי ולא יכולתי ולא ידעתי ולא נשמתי כי פחדתי שהיא לא תחזור אף פעם
אבל אני יודעת שאסור לי ויודעת שהיא פשוט תקפא ותיבהל ואז תברח ממני ותתמוסס שוב לתוכי פנימה עד שלא תהיה בכלל
אז אולי רק אושיט לה בשקט בשקט יד קטנה ורכה וארוכה בלי אף מילה או קול או אפילו מבט עליה רק כדי שיהיה לה (לי) במה לאחוז כדי להרגיש אותנו שוב כדי שהיא תדע שמותר לה כל מה שהיא צריכה ממני
כדי שהיא תראה אותי
וכמה התגעגעתי אלי
ואליך
