מהר מאד חדלתי. הכאב בלשון הזכיר לי שגם כשאת לא פה, את המלכה שלי ואני צייתן. עצרתי ונשמתי. המשכתי לנקות ולסדר את הבית בזריזות. מחצית שעה חלפה ושלחתי לך הודעה מתחננת: הוד מעלתך, מלכתי היקרה האם תרשי לי להסיר את האטב מהלשון שלי, בבקשה, כואב לי כל כך. תיכף הגיע תשובתך. שלח לי תמונה. סלפי מרייר, הלשון שלי כבר כמעט סגולה. תוריד. תודה המלכה.
המשכתי במלאכתי ולא יכלתי להתעלם מהפנקס הקטן המונח על שידתך. אדום בוהק, כאילו מחכה לי, אני סקרן ומציץ בלי רשות. בעמוד הראשון כתוב: לא קיבלת אישור.
דפדפתי לעמוד הבא, הפנקס הקטן הזה בשבילך חמוד. פה תכתוב את המחשבות, הוידויים והפנטזיות שלך. אלו שאתה מתבייש לספר לי. כמה אתה מעריץ אותי ומה אתה מוכן לעשות למעני.התרגשתי מהמתנה מאד ונמלאתי בושה ופחד, איזה טפשון אני, את מטפחת אותי ונותנת לי מתנות ואני בדיוק מפר את הוראותיך, את כזאת מהממת, אני רק מקווה שלא תעיפי אותי מחייך בגלל המרדנות שלי.
אני סוגר את הפנקס ומקבל הודעה ממך.