"אתה יכול להשאיר סימנים, הוא יודע הכל ומרשה", היא אומרת לו כשהיא על ארבע בקצה המיטה והוא רעב אליה, מוטרף ממנה ורוצה לקחת אותה עד הסוף, בדיוק כמו שהיא צריכה, בדיוק כמו שאני לא יודע.
הזיכרון הזה חוזר אליי מפעם לפעם. אני זוכר שליטפתי אותה ונישקתי כי זה נראה כואב, גם מרחתי משחה להרגעה ואהבתי אותה הרבה יותר. הסימנים היו ה"קש ששבר את גב הגמל" וחשף את מה שהיה אמור להיות על השולחן כי זה מה שסיכמנו.
אני רואה בזה את האינטימיות והזוגיות הכי גבוהה שאפשר להגיע בין בני זוג. היא לא התביישה ולא אכלה את הלב כשהלכה לרעות בשדות זרים ולי לא נשבר הלב, לא היו רגשות אשם, היתה אהבה גדולה גדולה מאי פעם.
אומרים שאהבה מסנוורת, אז כן, היא מסנוורת. היא גורמת לנו לפעמים לעשות דברים שלא חלמנו לעשות. היום כואב לי יותר כשאני יודע שזה חסר לה אבל היא נמנעת מלהגשים, מאשר להתמודד עם העובדה שלמרות האהבה הגדולה, התשוקה וההתמסרות, אני משאיר בה חלל ריק.
את הסימנים שהיא משאירה עליי, אי אפשר לראות. הם צרובים עמוק בנשמה שלי ואני מקבל אותם באהבה, סימנים של הזמן, סימנים של גדילה, סימנים של אהבה ותשוקה. סימנים שהם חלק בלתי נפרד ממני.
