היא מתעוררת והולכת לשירותים. אני אוהב להקשיב לזרם השתן, הראשון של הבוקר. הייתי רוצה לשכב במקלחת ושתשטוף אותי ותשקה אותי בו, אבל זה לא יקרה בתקופה הנראת לעין.
היא חוזרת ומבקשת לבוא קרוב. אני אוהב להרגיש אותה קרוב, היא כמו מטען אל-חוטי כזה, שמספיק להניח אותו קרוב כדי להטעין. אני מלטף לה את השיער ומנשק בעדינות, שוב ושוב. הקרבה הזאת מעוררת בי גם תשוקות, תשוקות עוצמתיות, שלא תמיד יש לי את היכולת להכיל ולדעת איך לספק או לממש אותן, אז אני מוותר מראש, אני אלוף עולם בלוותר.
אחרי כמה דקות בחיבוק, היא מבקשת להסתובב ואני מבקש להישאר קרוב. אני אוהב שהיא מפנה לי את הגב ואני נצמד מאחור. זה חיבוק אחר, חיבוק שמעורר חלק אחר בי. אני מלטף לה את הגב ומנשק לסירוגין, זה כלכך סקסי לנשק לה את הגב. אני נמנע מלגעת באיברים "צנועים", נמנע מלהיצמד מדי שהזין שלי לא יזדקר.
מדהים אותי שגם אחרי כמעט שני עשורים ביחד, אני לא מסוגל לתת לעצמי, להיות עצמי. הייתי רוצה להשתפשף בה עכשיו, כי זה שאני מרגיש שמגיע לי, לא יותר מזה, (אולי גם ללקק בין הישבנים ובין רגליה, אין זמן לא מתים ללרדת לה ולטעום אותה). מדהים שגם אחרי כמעט שני עשורים ביחד, אני עדיין מופתע כל בוקר, שהיא כאן לידי ולא ברחה.
יש לי מיליון סיבות טובות, למה מגיע לה מישהו אחר, גרסה משופרת שלי אבל רק סיבה אחת, למה היא צריכה להישאר כאן איתי, כי אף לא יאהב אותה כמוני. היא כמו משקולת נייר מעוצבת כזאת שמונחת על השולחן ומונעת בחן, מהדפים להתפזר. היא זאת שמחזיקה את כל השברים ביחד ומחייה אותם, אחרת הייתי מתפזר כבר לכל עבר.
אני ממשיך ללטף לה את הגב, להיות קרוב מספיק כדי להרגיש ורחוק מספיק כדי לשמור על התשוקות שלי רדומות. מצידי העולם יכול להפסיק להתקיים ממש עכשיו. אם לסיים את החיים, אז שזה יקרה צמוד אליה. במחשבה שניה, זה לא זמן טוב לסיום, אני רוצה עוד מכל הטוב הזה שיש לי, מכל הטוב הזה שלפעמים צריך להזכיר לעצמי שהוא כלכך לא מובן מאליו, כלכך שברירי ויכול להיעלם בשניה אחת.
אני צמוד אליה, מחבק, מרגיש, נושם אותה, אוהב אותה, כאילו אין מחר אבל משתוקק להרבה יותר ממחר.
