נאמנות ותשוקה

הבוקר התחיל ברגוע, הכנתי אוכל לילדים, שתינו קפה ורק אז נגעתי בטלפון ומיד הפרסומים על הפיצוץ בירושלים. משהו בי התהפך והתערער. לפני שנים הייתי שם, הייתי חלק מהמציאות הזאת, אבל בזמן אמת, לא פחדתי גם כשהתפוצצו בתי קפה ומסעדות במרחק הליכה מהבית שלי, אפילו כשהתפוצצו אוטובוסים שהייתי נוהג לנסוע בהם. לא הרגשתי פחד גם כשמחבל פוצץ את עצמו לא רחוק ממני, שניה אחרי שנכנסתי להגיד שלום לחברים בחנות ברחוב מרכזי בעיר. אבל עכשיו, כשאני אבא, הפחד הזה צץ לו מאיזה תא אפור ונסתר במוח ומזכיר שזה עדיין מוקדם מדי למזרח תיכון חדש...