במהלך סופ"ש האחרון של השנה, הצלחתי סופסוף לתאם מפגש עם חבר ילדות שלי, כזה שמלווה את החיים שלי מאז ומתמיד, אפשר לומר (כיתה א'). לשמחתי כל החברים הקרובים שלי, הם כאלה שאפשר להשלים פערים בשיחה של חודשים בשיחה של כמה דקות.
ממבט ראשון, נראה שמשהו לא בסדר, יש מתח באוויר שאפילו החום לא מצליח להמיס... הילדים משחקים יפה ביחד והוא מספר לי על הקושי עם הילדים, האישה, משפחה, עבודה טובענית והלב שלי כואב. חבר אמת שפעם היה אדיש בצורה קיצונית ושום דבר לא הצליח להשפיע אליו לרעה, הפך לאדם כועס, עצוב וחסר פתיל של סבלנות. כזוג הם תמיד נראו מלאי אהבה וזוגיות טובה כזאת אבל משהו שם השתבש בדרך, לא משהו חריג, ככל הנראה, זוגיות שהפכה למשפחה והכל יצא מאיזון, משהו טבעי כזה, משהו מוכר ושכיח במחוזותינו ואני מנסה להבין איך הכל התהפך ככה ואיך אני מתקן את המצב, האמת שאין לי תשובות וזה מרגיז אותי, איזה חבר גרוע אני, אם אני לא יכול לעזור לחבר במצוקה.
בדרך חזרה הביתה, אני חושב עליהם ועלינו ועל איך היינו במצב דומה לפני שנתיים בערך אבל ידענו לעצור את זה בזמן ולדבר, להוציא את כל הרוע והכעסים ולתקשר, להבין מה פוגע בשני בלי כוונה או עם כוונה אבל ההבנה הזאת שצריך לעצור ולתכנן מסלול חדש. הם כבר לא שם כנראה וגם אנחנו, אנחנו לקחנו את עצמנו בידיים ויצרנו זוגיות חדשה, מלאה ברצון להיות ביחד, בתשוקה גדולה שכבר חפרתי למי שקורא אותי. אני מבין כמה המקום שלנו הרבה יותר מטוב, כמה אור הצלחנו להכניס לחיים שלנו וכמה התקשורת בינינו נפלאה, למרות חילוקי דעות שצדדים מפעם לפעם.
חזרנו הביתה ודבר ראשון שעשיתי היה לחבק אותה חזק, להגיד לה שאני אוהב אותה וטובה על הכל כי למרות הכל שום דבר לא מובן מאליו.
