אני לא יודעת, אני שלא מצליחה לכתוב, גם עכשיו כשיש מסך גדול יותר ומקלדת נוחה יותר מהסמארטפון. אני רוצה לכתוב על הלב שלי שנשבר בכל פעם קצת יותר כשאני רואה את אחת החולדות שלנו (חולדת מחמד, כמו חתול מחמד) גוססת לאיטה בכל יום מחדש, ואיך שהיא כל הזמן רוצה לידיים ומבקשת ליטופים, וכשמחזירים אותה לכלוב היא פותחת אותו עם השיניים על מנת לצאת ולבקש עוד. כל מי שיש לו די חמלה ליצורים חיים, ואולי גם כמה משלו, יבין את הכיווץ הכואב הזה בחזה כשאתה רואה את היצור החמוד בעולם סובל ואין לך איך לעזור לו, ולא משנה כמה תשומת לב תתן לו זה לא יספיק. היא כל כך קטנה ורזה ושברירית, חלק מהשיער נושר והרגליים כחולות – זאת בשל פעילות לקויה של הלב. וכשהיא תמות, אני תוהה מה יקרה עם החולדה השנייה. האחת הלא חברותית, שבקושי מוכנה לצאת מהכלוב ובטח שלא לעלות לידיים. אולי היא תהיה בודדה ותרגיש צורך בחיבה אנושית, לכו תדעו.
אני כותבת פה על פאקינג חולדה, עם פאקינג גידול בחזה. מעט פתטי, אבל גם מוות של חתול או כלב או כבשה או תרנגולת שוברים לבבות. את הלב שלי, לפחות. עכשיו כשאני חושבת על הסיטואציה, אני מבינה שזו אחת שבה אני בשליטה בתאוריה אבל בסופו של דבר המצב איננו בשליטתי. כלומר, אני המבוגר האחראי חסר האונים. וכמובן שזה מתקשר לי עם בדס"מ וההקלה בלהיות חסרת אונים אבל גם חסרת אחריות. וזה מזכיר את הפעם ההיא שמישהו אמר שהוא מרגיש חסר אונים כיוון שיש לי הרבה מה לומר אבל אני בוחרת שלא לתקשר, ושזה בכלל התפקיד שלי להיות חסרת אונים. והדברים שנאמרו לאחר מכן עצבנו אותי מעט, אבל זה בגלל הפרספקטיבה הלקויה שלי, או אולי האחיזה הנואשת בכבוד המועט שנותר בי כלפי עצמי, בפני אחרים ובפני עצמי. אני תוהה אם אני בכלל רוצה בו, בייחוד בסיטואציות כאלו. אולי אני רוצה שייקחו אותו ממני, אבל לטובתי. קצת יכריחו וקצת ישפילו וקצת יכאיבו. אולי הרבה. אבל גם את זה צריך לעשות בצורה מכובדת; כמובן. הדברים הקטנים ביותר יכולים להוות מכה אכזרית לחזה, ולא מהסוג הטוב אלא מהסוג שמותיר אותי חסרת נשימה ועם דמעות אכזבה בעיניים. אני חושבת שאכזבה היא בין הרגשות הבודדים שניתן לתאר בהקשר לבדס"מ ויהיה ברור שאין שום רצון בהם.
מעניין שאני העדינה, הפגועה, הכואבת, החרדה, מעדיפה קשרים עם סיכונים שכאלו, יש שיקראו להם אכזריים. אבל סיכונים יש בהחלט. כל כך קל לגרום לתחושה של חוסר שייכות וחוסר עניין בי. אני באמת high maintenance כפי שאמרו עליי בעבר. ואולי זה הבורדרליין הזה – כמה נוח כשיש שם לדבר הזה. אני יכולה לתאר את כל השריטות באופי שלי במילה אחת. יש לי תשובה ישירה וברורה לכל מי שטוען, "מה יכול להיות רע בך?" כל שיחה מתחילה היטב. ובכל תחילת שיחה אני מזכירה, לעצמי ואולי גם לצד השני – אליה וקוץ בה. או אולי לא כל הנוצץ זהב. אולי לא כל הנוצץ קוץ בו. לא, רגע. לפחות אפשר לומר שניסיתי.
ובקצרה – התחדשתי בעציצים חדשים, אני קוראת ספר שחלקו מרתק אותי ומעורר בי השראה, וחלק האחר מעורר בי זלזול וחלחלה גמורה לכל הדוגלים והמאמינים באיורוודה. באמא שלי שיש שם מלא שטויות שקרעו אותי מצחוק. התגעגעתי לשבת ולקרוא בשקט, לצפות במשהו עד לפנות בוקר, לנשק ולחבק, להרגיש את השיער שלי נעים אחרי חפיפה בשמפו שהתרגלתי אליו סוף כל סוף. אני לא יכולה להפסיק להעביר אצבעות בשיער שלי. אני גם קצת מכריחה את כולם סביבי למשש אותו ולהתלהב איתי.
וחם היום. אל תשכחו לשתות מים.