החלטתי שיש יותר מדי מוזיקה להקשיב לה, ולכן לא אלך לישון עד שארגיש מסופקת דיו או לחילופין עייפה מכדי להמשיך. בדיוק היום אבי הזכיר איזו טענה של שפנהאואר על מה הופך משהו מצחיק למצחיק, ואמרתי לו שזה מזכיר לי את הניסיונות שלי להבין מה הופך מוזיקה טובה לדעתי לטובה - שהרי אני שומעת ונהנית משירים מכל סוג וז'אנר. יצא לנו לשוחח על זה מעט. לא הפשטות ולא החזרתיות מורידות מערכן של יצירות מופלאות, ונותרתי תוהה. על אף שאני יכולה להעיד על סוגי אקורדים שאני אוהבת במיוחד, שינויים ווקליים מפתיעים אבל במובן הטוב, שינויי מקצבים. רק שיהיה מעניין. מעניין ובו בזמן זורם. להפתיע אך באותה נשימה להמשיך בדיוק באותו הכיוון אליו הלחן זרם. לא יודעת, מסובך, כל השיט הזה.
עכשיו כשחלו הקלות משמעותיות על הסגר המחורבן ויצאתי החוצה לעולם כאדם חדש באותו גוף ועם אותם הרגלים מגונים, נהניתי מכל דקת אינטראקציה אנושית, בערך. או לכל הפחות - התגעגעתי למי שאינו המשפחה והמוכר במכולת. התגעגעתי וחיוכים וחיבוקים ונשיקות ולהתכרבל וביחד. זה לא חדש, ידעתי שהתגעגעתי מהרגע שראיתי מיני סדרה והייתה שם סצינת כמעט-סקס, והבנתי שאפילו הדברים הכי קטנים שבאינטרקציה אינטימית או אוהבת (או שניהם, למה לא שניהם) חסרו לי. וזה מעט מוזר, לחזור ככה לחיים. אני רוצה לצאת ונזכרת שהכל סגור ואז נזכרת שדווקא עכשיו עסקים מתחילים להיפתח. וכמו שהחברה חוזרת מעט לעצמה כך גם אני, עם ההרגלים המחורבנים שלי. אני תמיד חוזרת לתחתית, איכשהו, גם אם יחסית לתחתית הקודמת היא נמצאת גבוה למדי. אני כבר לא יודעת, לקבל את זה או להמשיך להילחם, קצת לשווא, על מנת לשנות את עצמי לטובתי.
זה מזכיר לי איך יצא לי לדבר לא מזמן עם מישהו שטען כי תשע בבוקר זו שעה מאוחרת מדי להתעורר בה, שכן ככל שיש יותר יום כך ניתן לתפקד יותר, על פי החברה. יצא לי לחשוב על זה הרבה. נזכרתי באותה מדריכה סטודנטית שהייתה לי בעבר שלמדה החל מעשר בלילה, כיוון שהמוח שלה עבד כך טוב יותר. או בכל הפעמים שסידרתי וניקיתי ועשיתי וכתבתי וקראתי וניגנתי בלילה, כאשר דווקא אז מצאתי את הכוחות. ובכלל עוד לא החלטתי אם אני בן אדם של בוקר או לילה. אני בן אדם של שקט, זה בטוח. אני אוהבת בקרים איטיים ושקטים, ואני אוהבת את הלילות החשוכים והדוממים. זה משרה עליי כל כך הרבה שלווה, בזמנים שונים סוגים שונים של שלווה. בשני פרקי היממה הללו אני חשה לעיתים מעין תקווה פתית ליום הקרוב, ואני נהנית ממוזיקה יותר, ויש לי חשק לעשות יותר. אבל בלי הפרעות, עם חברת אדם מצומצמת ככל הניתן, לאחד מלבדי ותו לא, כל עוד לא יפריע ליום או ללילה לזרום כראוי.
הרי שנאתי להתעורר בשש בבוקר, לפעמים אף מוקדם יותר בימי שישי. זה תמיד היה אחרי אלכוהול, או אחרי שחזרתי הביתה מאוחר בלילה, ויש לי שלוש-ארבע שעות לכל היותר. תמיד הייתי שפוכה וידעתי שמחכות לי שלוש שעות שאין להן סוף. אבל אהבתי את העדיין-חושך הזה, את העובדה שאין אף נפש חיה סביבי לא בבית ולא ברחוב. הייתי כמעט ולבדי באוטובוסים ויכולתי לקרוא ברוגע בנסיעה. כמעט תמיד בחזור הייתי נוסעת תחנה אחת יותר על מנת ללוות חברה לתחנת האוטובוס שלה ולקנות פרחים הביתה. תמיד הייתי מקווה לחמניות, ואם לא היו הייתי קונה משהו צבעוני וזוהר לא פחות. אני קצת מצטערת שאני לא יכולה לגדל פרחים כראוי בתוך הבית. אין די אור עבורם, רק במרפסת. לא הייתי מתנגדת לסיגליות אפריקאיות. אני לרוב מעדיפה פרחים שונים לחלוטין אבל יש באלו משהו ממש מתוק. יאללה כוסאוחתו שהספטיפיליום שלי יפרח שוב. גם כן, לא יכול בחורף. מפונק זה.
אני אסע השבוע למשתלה ואקנה עוד שטויות, עוד אדמה, כמה עציצים גדולים יותר לצמחים ששורשיהם בולטים מחורי הניקוז של העציצים הנוכחיים, כמה צמחים לעציצים קטנים שיש לי, אולי זרעים, אולי תבלינים. אולי אולי אולי. אגיע לשם ואראה. העיקר שאהנה.