דיברתי איתה על זה שאני משקיעה יותר מדי בעבודה המחורבנת שלי ושקשה לי לסרב לבקשות של הרגע האחרון מהמנהל, או כשהוא מבקש שאני אעבוד ביום שאני לא יכולה לעבוד בו, וכו' וכו', אבל המחשבות שלי היו בכלל במקום אחר. שדיברנו על ריצוי, ועל הקושי הזה לסרב, על הצורך להגדיל ראש כי לא נעים לי לשמוע אותו מתבאס, למרות שאני אומרת שעל הזין שלי אם הוא מתבאס, ועל הזין שלי העבודה הזו כי גם ככה עוד חודש וחצי אני כבר כמעט ולא שם, אולי פעמיים בחודש גג. ושיש לי חיים מחוץ לעבודה וזה בסדר, ושאני צריכה לקבל את החשש הזה ולהכיר ברגשות שגואים בי כשאני צריכה להתמודד ביני לבין עצמי וביני ולבינו, אבל לא לתת להם להפעיל אותי, ולהפסיק לעשות הר מעכבר, או לפחות להבין שההר שאני מתארת בדמיוני הוא עכבר. אבל בכלל חשבתי על משהו אחר לחלוטין. ושגם כשאני אומרת לו לא אני לא אומרת את זה במפורש, אלא "אני אראה מה אני יכולה לעשות" או "אני אבדוק ואעדכן אותך" גם אם אני לא תמיד בודקת, ולרוב אני כן, ולפעמים אני מוצאת את עצמי בסיטואציות שלא כל כך נוחות לי מבחינת לוח זמנים או שסתם אין לי כוח לעבוד ואני רוצה קצת זמן לעצמי כדי לוודא שאני לא מתפרקת תחת חוסר השגרה שבעבודה חסרת השגרה הזו. והייתי רוצה שהוא גם יבין, ויבין את המאמץ, וינסה לעשות מאמץ משלו לפעמים כי אני לא תמיד יכולה למצוא פתרונות להכל וזה אפילו לא התפקיד שלי, ואני מזיזה המון דברים בלו"ז שלי ומנסה לעשות ג'אגלינג בין מיליון דברים וזה ממש קשה לי, קשה לי כשאין סדר מופתי בלו"ז שלי, וקשה לי לתפקד בצורה בריאה נפשית בלי שגרה מסודרת, ואני בכל זאת עושה את זה כי אכפת לי וכי חשוב לי, וטיפה הכרה, וטיפה מאמץ מצדו, וקצת הדדיות, אני לא חושבת שזה הרבה לבקש. זה מרגיש כמו הרבה לבקש אבל בראש שלי אני יודעת שזה לגיטימי לבקש, ואולי אני לא רואה את המאמץ שכן קיים ואני פשוט לא מודעת אליו, אבל כך או כך מה שאני מרגישה זה מה שאני מרגישה וזה לא בשליטתי ואני לא בוחרת ואני חושבת שמגיע לי שיכירו ברגשות שלי.
רגע, זה בכלל לא על המנהל שלי.
תמונות של החברים שלי בשביל צומי.
