כרוניקה של מוות ידוע מראש

אין לי - וגם לא היה מהרגע הראשון - כוח לשמוע את כל הסיפורים הללו שוב ושוב, את כל הביקורות על כל אחד מן הצדדים, את הביקורות על "החברה הקלוקלת שלנו," על הציפיות הבלתי אפשריות שלה מהאישה, אין לי כוח לדעת שגם אתה לא שותקת על זה. לא בא לי. איך מסתתרים מאותם דיונים, אותן דעות שעולים בכל מקום, מגרפיטי שמזכיר נשכחות או אולי מאלץ אותי שלא במודע לדמיין כיצד זה היה מרגיש, הרי זה מה שאני עושה, זה מה שאני עושה עם הספרים הכי מחרידים שאני יכולה לקרוא, עם כל פורנו גבול-של-חצי-מהאתר-פה שיוצא לי לראות, עם הכל. ומה שקרה כבר קרה, ומה שעוד לא קרה יקרה, כי אני זוכרת שכשישבתי באוטובוס יום אחרי, וספרתי ראשים - אחת, שתיים, שלוש, ארבע - התחלתי לבכות שוב, למרות שאני בכלל לא בטוחה אם היה בכלל רגע באותו יום שלא בכיתי. ושמות המקומות פשוט משתנים פעם במספר שנים או חודשים - קיבוץ, או עיר, או אפילו ארץ זרה. ואני רוצה לומר שהכל חוזר על עצמו, כרגיל, ולא למדנו דבר, אז למי אכפת, תפסיקו לדבר על זה, אבל הנה גם אני פה מדברת על זה, או אולי פורקת מחשבות על זה. ופתאום כל מכחישי תרבויות ה- למיניהן קמים ומדברים, ומחפיצי ומטרידי ואלו שעשו את זה לבד, או רק פעם אחת, רוטנים. אני שמחה שאתה מזועזע אבל אתה עשית עליי מניפולציות כשהייתי בת שלוש-עשרה והטרדת אותי מינית, אבל אתה המשכת גם כשאמרתי לך לא, אבל אתה הבטחת שלא יהיה שום דבר מיני והיה בכל זאת, אבל אתה עשית בדיוק את ההפך ממה שביקשתי וסיכנת אותי מכל כך הרבה בחינות והעמדת אותי במצב חסר אונים, אז תשתוק ותעמוד בצד, לא רוצה לשמוע על זה, לא רוצה לדבר על זה, לא רוצה להעלות שום מודעות כי יש כבר המון ממנה ובו בזמן אין לה זכר, וזו לא הדרך לשנות. כי פתאום הקרובים אליי, הסביבה שלי, אומרת דברים שסותרים לחלוטין את מה שאמרו לפני יומיים, ואולי דווקא מתגלה לו השד של היא ככה והיא ככה ואני רק רוצה לומר - ואם אגיד לך שאני הכרתי לפני, ואם אגיד לך שאני ידעתי למה אני נכנסת, ואם אגיד לך שהתפשטתי סוג-של-מרצוני (לא אמרתי לא), ואם אגיד לך שהוא עשה לי דברים, שאני עשיתי לו, אבל פתאום לא רציני אז אמרתי לא, ובכיתי כמו ילדה בת 5 שאבדה בקניון, אבודה ומפחדת וחסרת אונים - אז תגיד שאני ואני ואני כי אני התלבשתי ואני נכנסתי ואני הסכמתי? אבל אני מפחדת לומר כי אני מפחדת שבאמת יאשימו אותי. זה היה הפחד הכי גדול שלי לתקופה כל כך ארוכה, זה היה הדבר הראשון שאמרתי לחברה שלי - "בבקשה אל תאשימי אותי, אבל," זו הייתה הסיבה שלא התקשרתי לאדם היחיד שהיה יכול להתניע את הרכב באותו הרגע ולבוא לקחת אותי. ואת ה"חינוך" שנחשפתי אליו אפשר לזרוק לפח, כי מתוך כל ההרצאות על מיניות, על סמים, על אלכוהול, על כל הדברים שמכינים את הנערים על מנת שלא יכנסו לעולם המבוגרים נרקומנים שיכורים עם עגבת, רק אחד אמר - "ובנים, אם אגלה שעשיתם לבחורה משהו כשהייתה תחת השפעה, אני-" ואני לא זוכרת מה הוא אמר, אבל זה פתאום גרם לי לקלוט שרק הוא אמר משהו כזה, מתוך עשרות ההרצאות שהיו באותן שנות לימוד בהן מנסים לעצב את הילד שיהווה חלק מחברה בטוחה, או סבירה מינוס. וכששאלתי את המדריכה של ההרצאות על מיניות למה מלמדים אותי שהגוף שלי הוא שלי אם אני יודעת את זה מצויין, ולמה מסבירים לבנים למה מלמדים אותם איפה הזין והביצים שלהם כשהם יודעים את זה מצויין, במקום להפוך את הכל וללמד אותם שהגוף שלי הוא שלי, וללמד אותי איפה הזין שלהם, היא עשתה לי פרצוף חמוץ. כל אחד פה הוא צדיק מחורבן כי הבחורה תחתיו לא צעקה לו לא, כי הוא לא תפס אותה כשהייתה ילדה באמצע סמטה חשוכה בלילה, אבל אני לא חושב שאי פעם נוכל לספור את כמות הנשים שאין להן טראומה כזו או אחרת, בשלב כזה או אחר. ולכל אמירה סתמית ומתנערת מאחריות יש קאמבק - רוב הגברים המוטרדים מוטרדים על ידי גברים. גם בתקופה הוויקטוריאנית כשבנות לבשו 40 שכבות ותחתונים בגודל של המכנסיים של סבתא שלי הן נאנסו, גם ילדות בנות 10 וגם תינוקות בני שנתיים שעוד לא התפתח להן דבר בגוף, שחלקם לא יודעים לדבר עדיין או להביע או לדעת כל דבר שהוא על משהו עברו טראומות מחרידות. אז למי אכפת מהקאמבקים האלה. הם ידועים. הם קיימים. גם למי שמכחיש. אכפת לי מאותם הנזכרים-ביום-פרסום-האירוע, אותם אנשים שמעלים פוסט על זה ואז שוכחים וחוזרים לכתוב על כל הכוסיות שנקרו לדרכם, אותן אלו שמביעות את הקול הנשי שלהן ואז חוזרות לשתוק, אלו הטורחים לשנות את תמונת הפרופיל שלהם ולהביע תמיכה, אבל עד הבחירות הבאות, ואז ישנו את תמונת הפרופיל שלהם כדי שתביע תמיכה במפלגה כזו או אחרת. וגם אני כותבת פוסט מתוסכל, וגם אני מתלוננת על כל צד אפשרי, וגם אני לא מתכוונת לעשות כלום בנידון, לא לצאת להפגנות (למרות שקיוויתי ללכת השנה לצעדת השרמוטות עם אחותי, אבל זה היה לפני קונספט המגפה העולמית שכל כך פופולרי עכשיו), לא לעמוד עם שלט מול בית המשפט, לא להחליט שאני מסבה קריירה לדבר כזה או אחר שקשור לזה איכשהו. אבל ההבדל ביני לבינם הוא שאני לא שוכחת את מה שקרה לי, כיוון שבלתי ניתן לשכוח את זה. אני מזועזעת מכל דבר קטן שאני נזכרת בו בכל פעם מחדש, ובכל פעם מבחינה בעוד דבר אבסורדי לחלוטין שלא שמתי לב אליו קודם לכן, כל המניפולציות, כל ההתגוננויות שלי עבורם ש"אולי לא שמע" "אולי לא שם לב" שאני מבינה יותר ויותר כמה הזויות הן, וכמה הזוי זה שזה היה לגיטימי בעיניי, האפשרות הזו בכלל. אני מצטמררת למשמע שמות מוכרים, או סיפורים המצלצלים מוכר על בשרי. אני לא שוכחת על הדברים הקטנים האלה שמספרים לי. על החברה שנאנסה מספר חודשים לפניי, פעמיים, והייתה צריכה להמשיך לגור איתו בבית חודשים אחרי כן, אותה אחת שהוטרדה שנים על גבי שנים על ידי אחיה החורג בתור ילדה, שציטטה לי - "מה שלא יודעים לא כואב", ו"אם זה כואב תגידי, טוב?" שעד היום גורם לי לבכות רק מלהזכר בזה. על הבחורה שהוא סיפר לי שרק ירדה לזרוק את הזבל ונאנסה. על החברה שהוטרדה ונוצלה על ידי מישהי בת 18 כשהיא בעצמה הייתה בת 13. על ההיא הקטינה משנות ה- שכך וכך גברים עשו לה כך וכך, על ההיא הלא קטינה. אני לא מסוגלת לשכוח, אולי מהסיבה האגואיסטית ש"ואם זו הייתה אני", ואולי משום שהנפש שלי התנפצה בתוכי ופצעה לי את כל הגוף חמורות, והידיעה שיש כאלו שעוד לא קמו מזה אפילו קצת, או כאלו שחיו בלי זה ופתאום מגלות איך זה לחיות עם פצעים מדממים מבפנים, בכל הגוף ובעיקר במוח, בעיקר בלב, כואבת לי עד אינסוף, ומעכבת את החלמת הפצעים שלי, ושל כל אחת אחרת קצת יותר. תציגו סטטיסטיקה של ירידה במקרים כאלו ואחרים לאחר שעשו מזה רעש, או שתשתקו.