היום כשהפסיכולוגית החדשה שאלה אותי, כחלק מפגישות ההיכרות הראשונות בנינו, מה חשוב לי בטיפולים פסיכולוגיים. עניתי לה משהו שחזר בשיח שלנו לא מעט - חשוב לי שיתנו ולידציה לרגשות שלי. היא הופתעה למשמע המילה ושאלה מאיפה אני מכירה אותה. היא נשמעת לי די טריוויאלית, כמובן מהמילה באנגלית, אבל מתברר שזה מונח שמשרת בעיקר מטפלים פסיכולוגיים. הייתי בשני טיפולים פסיכולוגיים סך הכל. הראשון לא נגמר טוב. ביטלתי פגישה יום אחד ולא טרחתי לקבוע אחת חדשה, זו הייתה השיטה שלי אז להימנע מדברים - לעשות בשקט, מבלי לדבר ולהסביר, ולהניח לדברים להסתיים בתקווה שהצד השני יבין את הרמז. לא התאים לי שאגיד לה שאני מרגישה שיש לי חרדה חברתית (שהשפיעה לי על החיים, מאוד) והיא תענה ש"בואי נסכים שאת פשוט אדם אנטי חברתי שמעדיף להיות עם עצמו". סבבה, ככל הנראה אני אינטרוברטית. אני מטעינה את האנרגיה שלי באזורים שקטים, מבודדים וניחוחים, ולא במסיבות עם חברים, אבל מחשבות השווא, כל אותם הדברים שנמנעתי לעשות בגלל חרדה, מבלי שאני יכולה להצביע על חשש ספציפי כיוון שכל החששות אינם הגיוניים ואני יודעת זאת.
לא מתאים לי שיגידו לי שהכל בראש שלי, כיוון שהם מפספסים את הנקודה שהם בעצמם ציינו - זה בראש שלי. וזה קיים שם, זה משפיע עליי וזה לא מתכוון לעזוב בקרוב. לומר לי שהדיכאון הוא רק בראש שלי זה כמו לומר שהסרטן הוא רק בגוף, או הסטרפטוקוק רק בגרון. הרי ברגע שיש לי דלקת שקדים או גרון אני מקבלת אנטיביוטיקה על מנת להיפטר מהחיידקים המזיקים, שבטווח הארוך יכולים להרוג אותי. למה ברגע שיש בעיה בראש שמשתקת אותי, עושה אותי חולה, יכולה - בסופו של דבר - להרוג אותי, אני צריכה לשתוק ולבלוע ולהעמיד פנים כאילו הכל בסדר?
לא מתאים לי שיגידו לי לחייך. או להפסיק לבכות. או לא להיות עצובה, מתוסכלת, מדוכאת, כועסת, אומללה. הרי אם אני בוחרת להתבוסס ברגשות של עצמי זו הבחירה שלי, או לחילופין - אין לי דעה בדבר, המוח לא שואל אותי כמה סרוטונין לייצר, והלב לא מתייעץ כיצד להרגיש בסיטואציה כזו או אחרת. הרי מה שאני מרגישה זה מה שאני מרגישה, וזה הדבר היחיד עליו לא ניתן להתווכח (אלא אם כמובן יש הדחקה, אבל זה מסבך את העניינים ולכן לא ניכנס לזה). ואם אני עצובה זה מה שמתאים לי עכשיו. ואם אני לא רוצה לחייך אלא לבכות - זה בסדר, וזה מותר, וזה משחרר. אנחנו חייבים להפסיק להדחיק רגשות ולהעמיד פנים שהכל בסדר. אנחנו חייבים להבין שזה בסדר לא להרגיש מאה אחוז כל הזמן. אנחנו חייבים להבין שגם אם אין היגיון ברגש, הוא בכל זאת ישנו, ויש לצאת מנקודת ההנחה הזו כשמחליטים כיצד לדאוג לעצמנו על מנת שנחזור להרגיש טוב.
אם הייתי יכולה להרגיש מאושרת בכל רגע נתון, הייתי בוחרת בזה. אולי העובדה שלא הצלחתי לעשות זאת תקופה כל כך ארוכה היא זו שגורמת לי לא להתרגש כשרע לי, ולחילופין - להתרגש בכל פעם מחדש כשאני מרגישה מעט, ממש מעט אושר.