אני לא בטוחה מדוע אני עוד ערה. אני מתעוררת בשש וחצי, אחזור הביתה ככל הנראה יותר משתים עשרה שעות אחרי כן, והרי גם ככה יש לי בעיות שינה - מדוע להחמיר אותן? מצד שני סיימתי את השנ"צ שלי לפני שעתיים או שלוש בערך, כפי שנאמר - אופסי. לא בטוחה מי הגה ראשון את המונח. אני מתבאסת על הסגר. זה אפילו לא העניין של הכוחות הנפשיים, הסגר הקודם עשה לי רק טוב, ובין היתר מנע ממני להיפגש עם אנשים שכנראה הייתי מתחרטת לפגוש. אבל עכשיו אין לי שום כוונה לפגוש אף מפוקפק שאינני מכירה, ואני כבר כל כך רגילה לבלות את הסופ"ש מחוץ לעיר בחברתו, וכל תחילת שבוע, ואמצע שבוע, וחמישי בבוקר אני מחכה בשקיקה להשכיח לרגע את הגעגוע. אני זוכרת שאמרתי לה שכל פעם מחדש אני מרגישה קצת רע בסוף, למרות שכיף לי וטוב לי, כיוון שאני מתגעגעת כמעט מיד. ואולי זו המחשבה הזו שאני אתגעגע שגורמת לתחושה הזו להופיע מיד. אין לי כוח לעבור את זה שוב. אין לי כוח לחכות לסיום של החרא הזה כדי להיפגש. גם אם זה רק שבועיים, או חודש, כמה זמן שיקח להם להפעיל שוב את התחב"צ הבינעירוני. זה ירגיש כמו החודש וחצי שהיו אז, אם לא יותר, כיוון שעכשיו אני יודעת מה מחכה לי. זה גם לא עוזר לחוסר הביטחון שלי, אבל ממתי משהו כן עוזר לזה, בכנות.
בנוסף, התחלתי מסגרת חדשה. המשרה המלאה קשה לי - לא בעבודה המאוד משרדים, נונשלנטית, בקצב שלי, בלי לחץ, גם כשיש ערימת תיקים לצדי - הם לא מדברים, הם לא מבקשים, הם לא מתלוננים או צועקים. הם נחים על המיני פרידג' שליד השולחן שלי ומחכים לי בסבלנות. המשרה המלאה קשה לי בשעות. שמונה עד ארבע, אני צריכה להתרגל להתחיל את היום האישי שלי אחר הצהריים, אפילו בערב. אני צריכה להתרגל לעובדה שעבודה תהיה חלק משמעותי מהלו"ז, מהיומיום, מחיי החברה אפילו. אני צריכה לשנות את גישת ה"להגיע לעבודה, לצאת ידי חובה ולשכוח". אני לא לוקחת את העבודה איתי הביתה, אבל אני גם לא מבלה בבית הרבה לאחרונה. אני צריכה להתרגל לרעיון החברתי הזה של משרד, שזה לגיטימי לצאת לאכול יחד, לבלות יחד גם את השעות שאחרי. אחרת יהיה לי קשה, ארגיש שאין לי זמן לעצמי. וכרגע באמת קצת אין לי זמן לעצמי. אני לא רגילה לקום בשש וחצי בבוקר ולחזור בערב. אני חוזרת הביתה ונרדמת. או פשוט חסרת אנרגיה לעשות כל דבר שהוא. לא התאמנתי בדיוק שבועיים, מאז שהתחלתי שם, ואני חייבת לכבס את המצעים אבל כל מה שאני רוצה זה רק לישון עליהם. אבל אני מסתגלת מהר למדי, במיוחד כשאין סגר שתוקע לי את ההתקדמות בנושא, ובסופו של דבר תנאי העבודה שם עדיפים משמעותית על מה שהיה לי לפני כן.
בטיפול החדש שהתחלתי, טיפול בשיטה שעוזרת לאנשים עם הפרעת אישיות גבולית (ואף אחד, אגב, לא הופתע שאובחנתי בזה, ואני קצת התביישתי שלא עליתי על זה בעצמי מרוב שזה היה ברור כשמש), חלק לא קטן ממנו הוא מעקב הרגלים בטבלה. כלומר, אם אני שותה יותר מדי אלכוהול, ואני רוצה למגר את התופעה - אני מסמנת בטבלה את כמות המשקאות ששתיתי בכל יום במהלך השבוע. רק שלי זה פחות רלוונטי. אבל זה משהו שאני עושה כבר חמש שנים לסירוגין, הטבלה הזו. התרגשתי קצת לשמוע שגם שם משתמשים בשיטה הזו. לקח לי המון זמן להתאים אותה לצרכים שלי ולא להרגיש אשמה - אני עוקבת אחרי הדברים שחשוב לי לוודא שלא שכחתי לעשות כל יום, או דברים שאני רוצה לבדוק כמה, או מתי, או איך אני עושה. אבל שם מוצעות לי מחוייבויות יותר גדולות, ונדמה לי שאני צריכה לנשום עמוק ולהתמודד עם הפרפקציוניזם ההרסני הזה אחת ולתמיד. כלומר, לא אחת ולתמיד, אבל התמודדות ראשונית. כמו כמעט הכל - לא מתגברים על זה, אלא לומדים לחיות עם זה. אני באמת מאמינה בזה. זה מקל על הכל משמעותית. זה בסדר לא לשכוח וזה בסדר להרגיש, אבל צריך לדעת לחיות עם הרגשות הללו מבלי השפעה משמעותית על התפקוד היומיומי. לא פשוט אך אפקטיבי. וזה חדש לי, הטיפול הזה, השיטה הזו - לא רק של הכרטיסייה הזו של התנהגויות אלא הכל, גם טיפול המיומנויות הקבוצתי, גם התרגול העצמי הזה. כלומר, זה לא להביט על העבר ולנסות להבין את ההווה, אלא להביט על ההווה ולנסות להבין את העבר בעזרתו. אני חושבת שזה בדיוק מה שאני זקוקה לו עכשיו. אני מרגישה שהטיפול הקודם, הקלאסי, נתן לי המון בחודשים האחרונים, ואני צריכה משהו חדש שימשיך להשפיע עליי לטובה כיוון שהטיפול הרגיל כבר לא הוסיף, הרגשתי באיזשהו מקום צעד אחד לפני, וגם כשהיה לי מה לומר וכשלא היה לי טוב, הייתי מגיעה למסקנות שלי כבר במשפט השני ושוב היינו שותקות וזה היה קצת מביך. אני אופטימית לגבי הטיפול הזה. נדמה לי. אני מאמינה שיש לי סיבה טובה.
ואם אוכל לסכם את זה - אולי הסגר הזה יהיה קצת חיובי בכל זאת. לפחות לשבועיים, לא מעבר. זמן להתאפס על עצמי מחדש, לעשות את מה הדברים הקטנים שלא הספקתי בשבועיים הללו, לאזן את הזמנים והכוחות והשינה, לתכנן קצת טוב יותר את התזונה שלי עם הלו"ז הכל כך שונה שיש לי כרגע (התזונה שלי התאזנה פלאים בסגר הקודם, הבעיה היא שגם היה לי את כל הזמן שבעולם לבשל, והעבודה לאחר מכן לא הייתה אינטנסיבית מכדי למנוע ממני להמשיך בזה). לחשוב על הכרטיסייה והפרטים בה, להטעין את הגעגוע שאולי גם יעלה יותר את החשק לכל פעילות מינית שהיא, ובכלל להעריך קצת יותר - את הכל - לפעמים אני שוכחת. וזה חשוב. וזה לא משהו שפתק על המקרר יפתור.
ואפרופו פעילות מינית, הייתה לי גמירה של החיים היום. לילה טוב.
