נזכרתי בפעם אחת שידיד אמר לי, כשעוד לא היה ברור מה קורה בנינו והפרצוף שלי התקרב למפשעה שלו בקטע קצת מעבר לידידותי, "בלונדי, אם את מרגישה שאת צריכה לבקש ממני רשות זה בסדר," לאו דווקא במילים הללו אבל העיקרון פה מובן. אני די בטוחה שהתעצבנתי קצת על כך שהוא משער שהוא יודע הכי טוב מה אני צריכה או לא צריכה ומתנשא בכך שמעמיד פנים שהוא קורא אותי כמו ספר פתוח, אבל אני חושבת שבפעם ההיא הוא הבין אותי קצת יותר מהרגיל, וקצת יותר משאני הבנתי - או הייתי מוכנה להבין - את עצמי. לעיתים אני מוצאת את עצמי בתקופות, אולי אפילו ימים בודדים בהם אני קצת פחות עצמאית, או יותר נכון רוצה להיות קצת פחות עצמאית. גם בחיי היומיום. הניסיון אומר שאורח חיים שכזה לאורך תקופה מקלקל אותי במקצת, ואני מוצאת תשוקה וזיקה כלפי החופש שאין לי, ומאבד כל עניין בבדסמ שהוא לא לחלוטין מיני. אבל ישנן פעמים, במיוחד לאחר תקופה ללא איזה קשר עם מאפיין בדסמיים גם בחיי היומיום (שלא לדבר על קשר שכזה במהותו), שאני מחפשת את אותו אישור לכל נשימה, מעקב אחר כל פעולה. כמובן לא במסגרת כה הדוקה, אבל פתאום כשקולגה לעבודה מכריח אותי לאכול קלמנטינה ולשתות מים אחרי שאני אומרת לו שנדמה לי כי התייבשתי זה מעורר בי איזה רצון מוזר לבכות. אולי מתוך געגוע, או תסכול שאין לי, או תסכול מהעובדה שאני בכלל רוצה משהו כזה.
אני יודעת שלחפש את זה יהיה מסוכן. בכל פעם שמצאתי את עצמי באותם מצבים בדסמיים הרגשתי - בסופו של דבר - חנוקה, ולא במובן הסקסי. אבל בכל פעם מחדש אני חוזרת למצב שיש בי צורך בדבר הזה. אפילו אם רק לדעת שיש לי את האישור, הלגיטימציה לעשות דברים ללא רגשות אשם. הדברים הקטנים אך כה גדולים הללו. לאכול, לסדר, להתקלח, לישון, לגמור, לנוח. להיעזר בזה כדי לעשות את כל אותם הדברים שקשה לי לפעמים - לאכול, לסדר, להתקלח, לישון, לגמור, לנוח. כן, אני לא עושה הרבה בחיים חוץ מלעבוד ולישון ולסדר ולהתקלח. כך נדמה לי, לפחות.
ולפעמים אני צריכה שיגידו לי את הכן, את הלא, שיגידו לי מה לעשות או לא לעשות, כמה, מתי. אני מרגישה מעט אשמה שהצורך הזה עולה בי לפעמים. אני מרגישה שאני מנצלת ומאמצת את האנשים בקשרים הקיימים, ומסבכת את האפשרות להיות איתי בקשר בכלל. ולפעמים אני מתביישת בצורך הזה, אולי מפאת הסיבות שלעיל, אולי משום שהן גורמות לי להראות חלשה, ושוב - לא במובן הסקסי. וקשה לי לעיתים לקבל את המקום שלי בדינמיקות שכאלו, אני עדיין תוהה מדוע, ואני רוצה ורוצה ורוצה אז כשאני מקבלת את הכן/לא/מה/מתי/כמה שלי אני לא מרוצה, כי זה מגביל, אבל בו בזמן אני כן מרוצה, כי זה מה שרציתי, וזו הקלה, וזה מחרמן.
איך אני תמיד חייבת לסבך הכל. הייתי חייבת להימשך לחרא הזה. הייתי חייבת למצוא את עצמי לא מסתדרת בעולם ונילי.
אני אלך לגמור, כי אף אחד לא אמר לי לא, ולישון, כי אף אחד לא אמר לי מתי. כזאת אני. חזקה ועצמאית (עד שהוא מלטף לי את התחת ואז אני מיד שלולית).
