כרוניקה של מוות ידוע מראש

מאט הייג טען ששום דבר טוב לא קורה בשלוש לפנות בוקר. והוא צודק, עוד לא קרה שהתעוררתי בבוקר למחרת, או אולי בצהריים למחרת, ואמרתי לעצמי "וואו, היה שווה להישאר ערה בשביל מה-שזה-לא-היה-אתמול-בלילה". או במילים אחרות - לילה ארוך זה מתכון לדיכאון. אבל לאחרונה אני מוצאת את עצמי ערה עוד שעה ועוד שעה אל תוך הלילה, ספק משום שאינני רוצה, ספק משום שהעייפות אינה מראה אותותיה. אבל תמיד כשאני הולכת לישון מאוחר, לא משנה מה הנסיבות, אני חושבת על הטענה הזו של הייג. 

אני תוהה היכן אני נמצאת על הספקטרום כרגע. לפני חודש היה לי טוב. מאוד טוב. לפני שבוע - הרגשתי איך אני מתדרדרת שוב אל התהום, ואני אף מאמינה שאני יודעת מדוע. עבודה תכופה, מרובה, לא עושה לי טוב וזה ידוע כבר מניסיון עבר. בין אם זה שבע פעמים בשבוע, או ארבע פעמים אבל 14 שעות ביום, או אפילו אותן ארבעים שעות שבועיות סטנדרטיות. אכלתי את עצמי הרבה על זה, למה כולם מצליחים ואני מתנהגת כמו כלבה מפונקת שצריכה את כל הזמן שלה לעצמה? אבל העובדות קיימות, והמציאות די ברורה. מלבד לשפר אותה, או להתאים אותה אליי ובו בזמן להשתפר בעצמי - אין לי הרבה מה לעשות בנושא. 

בכל מקרה, נדמה לי שאני קצת במקום הזה של ריק. של "אוקיי, מה בן אדם עושה בזמנו החופשי כשאין עבודה מלבד מטלות בית?" ויש לי תשובות, כמובן, לגבי עצמי לפחות - אבל לא מתחשק לי לממש אותן. והן איכשהו קצת אינן, למרות שאני יכולה למנות אותן. אני לא בטוחה אם ישנה דרך להסביר את זה. אותו חוסר החשק המוכר של כל אדם שחווה דיכאון בחייו. ואי שם אני מבינה שאין בי כל כך רגש, התחושות הפנימיות שמובילות אותנו לחשוב ולעשות, ואין בי כל כך תחושה של טעם, אבל איכשהו גם לא אכפת לי מכל זה. 

כחלק מהטבלה שנתבקשתי למלא, היא רצתה שאכתוב האם ישנה דראליזציה, ואם כן - באיזו עוצמה - נאמר, מאחת עד חמש. וזה לא משהו שעולה לי במחשבה, אבל כל פעם שאני צריכה למלא את המידע הזה בטבלה אני נעצרת וחושבת ולא בטוחה. תוהה אם אני מדמיינת רק משום שאני צריכה לכתוב משהו, או שמא זו תחושה שקיימת - חוסר... מציאות. בערך. חלום, אבל אמיתי, וממשי, ומוחשי, אבל עדיין חלום. מעין "אני זו לא אני" כזה, ואין עבר, ואין עתיד, רק כאן ועכשיו וגם זה לא, ואיכשהו הכל עכור יותר, מנוכר יותר, זר, שונה, מוזר. היא אמרה לי שזה קורה כשאנחנו רוצים לברוח מהרגשות, מהחוויות במציאות - אבל מה כבר קרה לי עכשיו שהוא כל כך נורא? אני לא חושבת שאני מנסה להדחיק משהו. אבל אני גם לא יכולה לסמוך על עצמי בנושא. אין לי מודעות כזו, של להבין מה אני מנסה להדחיק, אם אני מנסה להדחיק את זה. 

בינתיים אני צריכה למצוא משהו לעשות עם עצמי, מלבד לראות סרטונים מדעיים ולעשות ביד כל היום, אבל משהו שיהיה לי החשק לעשות. אני לא בטוחה שכמעט-שלוש זו השעה המתאימה לעשות זאת.