אני שונאת את הגשם. אני חושבת שאמרתי את זה אולי לעשרה אנשים היום (זה לא נכון, דיברתי היום עם פחות מעשרה אנשים במהלך היום). אני שונאת גשם, אני שונאת חורף, אני שונאת שחשוך באמצע היום והכל עכור ומעונן. אני לא מבינה איך זה לא מדכא אנשים עד כדי חוסר תפקוד. לדיכאון חורף יש מונח של ממש - דיכאון עונתי. זה יכול לקרות גם בקיץ, אולם זה יותר נדיר. ואמנם לי הדיכאון לא תלוי רק במזג האוויר, הוא בהחלט מושפע ממנו בצורה קיצונית. אין חורף שאני לא מדוכאת בו. כל חורף שזכור לי - זכור לי לרעה. אני לא סובלת קור, בסביבות תחילת דצמבר אני נפרדת מהאצבעות שלי עד לעונות החמות כיוון שאני מאבדת בהן תחושה, והרצון לצאת החוצה, שלא לדבר על לצאת מהמיטה, פשוט איננו. פעם אמרתי למישהי שאני כמו צמח - עונת הגדילה שלי היא בקיץ. בחורף אני לא מתפתחת, אולי אפילו מאבדת כמה עלים בסופה או מוצאת עצמי מכוסה בקרה אכזרית. ואני קצת מקנאה בקיפודים שהולכים לישון ומתעוררים בתחילת האביב, ומרחמת על חתולי הרחוב שמסתתרים בפחים מפני הגשם. ואפילו החום של החורף שונה. זה חום מעקצץ, חום של "אם אני אתפשט קצת, בתקווה שיהיה לי נעים, אז יהיה קר". זה חום של "הרגע לא הייתה לי תחושה באצבעות ועכשיו הן סתם מרגישות מוזר". ואיכשהו רטוב ויבש בו בזמן, וחשוך ובהיר באותו הרגע. אני לא מבינה איך לא הוציאו את החורף מחוץ לחוק עדיין.
אתמול אמרתי לה שאני יודעת מה מגיע לי, שמגיע לי טוב, שמגיע לי שיתנו תוקף לרגשות שלי, וכל השאר. אמרתי לה שאני חושבת שזה מגיע לכולם, ולכן זה מגיע גם לי. ואז היא אמרה לי - "אבל מה את מרגישה?" והתחלתי לבכות. הבנתי שלדעת לא עוזר לי. שהרצון שלי לכל אלו לא אומר שאני מרגישה שזה מגיע לי. שלמרות כל הידיעה והרצון הדברים שנאמרו לי מהילדות המוקדמת חדרו עמוק לראש, ואני מדקלמת אותם עם כל צעד שאני מתכוונת לעשות. האם זה מגיע לי, האם מותר לי לבקש, האם יש לי את הזכות לעשות משהו, האם יש טעם במה שאני רוצה. התשובה היא לא, לכל אחד מהם.
אולי כדאי לי להתחיל לעקוב אחרי הדברים שגיליתי על עצמי בעקבות הטיפול הזה - 1. קשה לי לבקש. הרבה, הרבה יותר קשה לי לבקש מאשר לסרב. 2. גם אם אני חושבת שמגיע לי, אני לא מרגישה ככה, וזה מה שיוצר את הבעיה. מזל שאני לומדת מיומנויות שימושיות במקביל.
נדמה לי שאנצל את תחילת החורף שנפל עליי בצורה כל כך מבאסת לאכילת מרק בהכנה מהירה. אחרת כל העונה הזו תהיה חסרת טעם לחלוטין.