"הו יצורים יפים, אינכם יודעים כי אתם משגעים את אמהותיכם ואבותיכם?"
אני בהחלט עושה את זה, ככל הנראה תשעים אחוז מהזמן. לאו דווקא בכוונה, אני פשוט לא עושה דברים איך שהם היו רוצים שייעשו. אני מניחה שאפשר לומר למזלם כי אותם דברים לא קשורים אליהם. אני יודעת שהאינסטינקט ההורי-סובייטי שלהם מגרד להם בכל פעם שמשהו אינו נעשה לטעמם, אבל לאט לאט הם לומדים להרפות ואני לומדת להביע את נקודת מבטי בשפה שלהם. זה תהליך ארוך, אך הוא עובד.
אני משגעת גם אנשים אחרים מסביבתי לפעמים. לרוב זה קורה משום שאינני יודעת מה אני רוצה מעצמי או מהם, ואני חסרת ביטחון, מאוד, ואני יכולה להבין איך זה יכול לטמטם מישהו. אני מתייעצת, שואלת מיליון פעם, מצלמת אפשרויות, משנה את דעתי, אומרת דברים סותרים בהפרשים של ימים ספורים. אני גם שמה לב לדברים הקטנטנים שחשובים לי, ואני מאמינה שאין הרבה כאלו. בלי מניאקים, ועם הרבה תמיכה, או בקיצור כל דבר שמחזק את הביטחון שלי וגורם לי להבין טוב יותר מה אני רוצה.
אני אולי לא יודעת לסרב, אבל עם זה למדתי להתמודד לפני תקופה - אני עוד רחוקה משלמות אבל המודעות הזו עוזרת לי לעבוד על עצמי. אבל עד כה לא הבנתי כמה בעצם קשה לי לבקש. ורק עכשיו אני מתחילה להבין כמה קשה לי בדיוק, כמה אני מפחדת להביע ולו קמצוץ של רצון, בטח שלא כזה שיגרום לאחרים לעבוד. ואם יש סיכוי קלוש לסירוב זה בכלל בלתי אפשרי. הרי אם ישנו סירוב אז כנראה שהבקשה שלי לא הייתה במקום (נשמע אבסורדי, אבל אין טעם לחפש היגיון במחשבות הללו, זה לא יעזור לי להיפטר מהן). אני מוכנה לשתף כמה שצריך ותכלס כמה שארצה, לפעמים אפילו המון, כל עוד אני מקבלת את התיקוף שאני כל כך צריכה. לרגשות שלי, לרצונות שלי, לעצמי. אני צריכה שיגידו לי שאני בסדר בדיוק כמו שאני צריכה שיגידו לי שעשיתי משהו לא במקום. אולי אפילו יותר. וברגע שאין את התמיכה הזו אני נמנעת - יש בי מספיק אשמה על כל מה שמתחולל בתוכי גם בלי שאחרים יוסיפו עליי אשמה נוספת, שכל כך קל להוסיף.
אני לא צריכה שיבינו אותי. החוויה והפרספקטיבה של כל אחד שונות, אני לא מתיימרת להבין אף אחד ואני לא חושבת שאנשים צריכים. אבל אמפתיה זה חשוב. מספיק חשוב כדי שפיליפ ק. דיק יכתוב ספר שלם על חשיבותה, ומספיק חשובה כדי שתהיה מהותה המרכזית או חלק חשוב של כל כך הרבה דתות. אני מאמינה שאמפתיה היא הרגש, או שמא עליי לומר מיומנות, הכי קשה ליישום והבנה.
אז אני לא צריכה שיבינו אותי. אני צריכה שיגידו לי שאני בסדר כשאני בסדר, שיסיברו לי מה לא בסדר כשעשיתי משהו לא בסדר - אבל בעדינות - ואני צריכה שיקשיבו ויהנהנו, יגידו מילה טובה או פנינת חכמה כלשהי, רק אם הם באמת חושבים שהיא במקום, ולא יבטלו את הדברים שלי. ביטול של דבריי, רגשותיי, שלי - זה הדבר הכי גרוע שאדם יכול לעשות למישהו שמבטל את עצמו.
