אני זוכרת שאחד הדברים שלקחתי ברצינות (וכשלתי נחרצות, לדעתי) היה המוזיקה בבר בו עבדתי זמן מה. במשמרות שלי הייתי הברמנית היחידה, לרוב היה ריק למדי והסתדרתי היטב. היה לי חשוב שהמוזיקה תשרה אווירה לא-מבאסת, אבל גם לא תגרום למקום להפוך לדאנס בר - מהסיבה הפשוטה שהוא לא. כלומר, מוזיקת רקע שתטיב עם המקום, ואולי תגרום לאנשים לשלוף שזאם או לגשת אליי ולשאול איזה שיר מתנגן. תמיד הייתי רואה את זה כמחמאה עצומה כשזה היה קורה. את הטעם שלי ניתן לתאר כ"שילוב תמוה ומפוקפק". אני חושבת שהרבה יכולים להזדהות עם זה. אני שומעת שירים של פעם, וגם של היום, וגם של מחר. אני שומעת בעברית, ובאנגלית, וגרמנית, וצרפתית, וספרדית, וכל ז'אנר אפשרי בערך. אולי מלבד דת' מטאל - מתנצלת בפני כל החובבים - אם כי אני יכולה להקשיב לו כשאחרים מזמינים אותי לשמוע עמם שירים.
בכלל, אני ממש אוהבת מוזיקה. ותכלס, יש מישהו שלא? הייתי מנגנת פעם על שלל כלים, כיום הצטמצמתי לאחד, ואפשר לומר שעוד שני חצאי כלים אחרים, לא הייתי מתיימרת לקרוא לזה "לנגן", יותר כמו להשתעשע ולזרום עם השמיעה ותווים אקראיים שאני מוצאת באינטרנט. למרות שכך למדתי לנגן על אותו "אחד," כך שלא הייתי מוותרת מהר כל כך. אני אוהבת לשיר, אם כי לא הייתי ממליצה לבקש ממני לשיר לכם. אבל לעצמי, לבד, תוך ליווי בנגינה - זה משחרר. זה מה שהחזיר אותי שפויה למחצה אותם חודשים ארוכים של ריקנות עגמומית לפני שנתיים. אני אוהבת לרקוד, על אף הביישנות שלי. קצת אלכוהול והרבה מוזיקה יכולים לעשות המון לבן אדם. וכן, כל אותם דאנס ברים חמודים שהכרתי חסרים לי כרגע. אפילו במועדוני בדסמ זה מה שהכי נהניתי ממנו. במיוחד אז, כשגרמתי לה לרקוד איתי למרות שטענה שהיא לא אוהבת, ואני מאמינה שהיא אמרה לי לאחר מכן שהיא ממש נהנתה מזה. והאווירה הקצת פסיכודלית, קצת משחררת, קצת מתקפת שטויות שפתאום מתעורר רצון עז לעשות, באותה הפעם שהלכתי לרקוד עם חברה ומצאתי מישהי להתמזמז איתה תוך כדי ריקוד לכל המשך הערב (היא ממש חמודה אבל זה לא עבד בנינו בסוף).
למזלי המנהל שלי בעבודה אוהב מוזיקה גם כן. וכמוני, שומע כל ז'אנר שיש. בעיקר שירי רוק או פופ קלאסיים משנות ה70-80-90-2000, או אריק איינשטיין, או מזרחית. או גל"צ, שזה בערך הכל. אז יוצא לנו לעבוד עם הפלייליסטים הנפלאים שלו לא מעט, ואין לי שום מילה רעה לומר על התנאים הנהדרים הללו.
