לפני שבוע בדיוק נעמדתי מול המראה, עירומה לחלוטין, והנחתי לעיניים לשוטט על הבבואה הצנומה שנגלתה לפניי. סובבתי אותה, כדי לא לפספס אף שקע ואף בליטה. התחלתי מהכתפיים התפוסות ורפרפתי על פני עצמות הבריח הבולטות, מעוגלות בקצותיהן הפנימיות. עברתי אל עצם החזה, שנכחה יותר מהרגיל. החלקתי את אצבעותיי על הצלעות בשני צדי הגוף, כאילו היו סורגי שער של פארק ציבורי אירופאי. כבר זמן מה הן לא בלטו כך, כמו עכשיו. ועצם האגן, גם היא נראתה לעין, גרמה לבטן התחתונה להיראות כאילו היא שוקעת מעט פנימה. בחזה לא היה לי מה לאבד מלכתחילה, והישבן איכשהו נותר עגול. אבל השתלדתי מעט, יותר מהרגיל. המותניים שוקעות פנימה והמרפקים תופסים את אותם הרווחים שהידיים לא מצליחות למלא.
התמלאתי בצורך למשש את הצלעות עוד כמה דקות, וגם ביום למחרת הגנבתי נגיעות לחזה התחתון ומפתח הלב בזמן העבודה. אני לא בטוחה אם הייתי מזועזעת, או שמא מרותקת, כפי שאני מוקסמת בעל כורחי מזוועות למניהן שאני נתקלת בהן, בתמונות או ספרים או סרטים, סקרנות הרסנית ומזוכיסטית שכזו שרוצה לגלות את גבול האכזריות האנושית. אני מאוננת על דם ועבדות והתעללות מנטאלית, ופותחת את בקרי הסופ"ש בפודקאסטים על תסמונת מינכהאוזן וכתות של פדופילים, או סתם סוטי מין, או פשוט פסיכופתים כריזמתיים ומשועממים. אני מחפשת תמונות כשאני קוראת ספרי שואה כדי לחיות עם הדמויות את אותן חוויות וכשקראתי את ג'וני שב משדה הקרב לא הצלחתי להירדם כשהראש שלי מלא במחשבות של איך זה מרגיש להיות כלוא בתוך גוף חסר גפיים ופנים. לעיתים המוח מענה אותי יותר מהסטיות שלי.
לחצתי על שני קצותיה הבולטים של עצם האגן והתמלאתי אשמה. בעיקר כלפי הסביבה הדואגת, ה"הרזית מאוד" ששמעתי כבר לפחות שלוש פעמים. גם כלפי עצמי. כיצד אוכל להגשים את המטרות שלי אם אין לי אנרגיה למינימום התפקוד הדרוש? כיצד אחיה את חיי אם אני רק רוצה לישון, כל יום כל היום, מוסיפה עייפות על בעיות השינה הקיימות גם ככה. רוב הרגשות שלי מתבטאים בסוף בתחושת אשמה. על מה אני מנסה להגן? מי לימד אותי להקיף את עצמי באצבעות מאשימות מכל כיוון? אמרתי לה שאני לא חושבת שאני מרגישה הרבה עצב. אני מרגישה אשמה, תסכול, ייאוש, דיכאון, אדישות. אבל לא עצב. אני כן מרגישה עצב. אבל אף אחד לא אוהב להרגיש עצב, אנחנו כאובים על אבדן של דבר מה או ציפייה כלשהי וזה כואב, כשמשהו לא בשליטתנו. ובזמן שאנחנו מדברות על זה כל מה שעבר לי בראש זה שאולי בדס"מ בצורתו המנטאלית קורץ לי כל כך כיוון ששם אני יכולה לאבד את השליטה ולהרגיש חופשייה סוף סוף. ואולי האשמה הזו זה כל עול האחריות שאני חושבת שאני נושאת על כתפיי, ולא מצליחה להרפות ממנו ולראות שהאדמה לא קורסת תחתיי.
אני זוכרת את כפות הרגליים הקרירות שלו נחות על גבי העירום בזמן שהם נחים על הספה וצופים בגותהאם. התקפלתי ל"תנוחת הילד," כשמה בעולם היוגה, ולא ידעתי איך להחזיק את הלב שלי מלהתפוצץ מתחושת כל הטוב שהתפשטה בגופי. נזכרתי באותו גבול שקבעתי ביני לבין עצמי וזרקתי אותו לעזאזל, חציתי אותו בלי בושה ובאמת נותרתי נטולת בושה. נטולת אישיות. נטולת אחריות, אשמה, כעס, עצב. ההוויה שלי הייתה שם. ההוויה שלי אף פעם לא "שם" (המוח מענה אותי יותר מהסטיות שלי, זוכרת?). ועם הידיעה שזה לא יוריד ממני, שלא ישתמשו ויזרקו, שאכפת, הרפיתי, והיה לו נוח, והיה לי טוב. ואולי אז, חודשים אחר כך, בקשר אחר, כשפלג גופי העליון היה על המיטה, והוא שאל באיזה חור אני רוצה אותו, וידעתי שאני לא באמת צריכה לבחור כי הוא זה שבוחר בשבילי, ולא הייתי צריכה להתחיל להכין טבלאות של בעד ונגד בראש שלי ולהתעכב על כל מילה שיוצאת לי מהפה, ועול ההחלטה לא היה עליי. ואולי בקשר אחר, אז, כשחטפתי את הקיין הענק שלו על התחת שלי וכבר הפעם הראשונה הייתה אחת יותר מדי, ואין מצב, אין מצב בעולם שאני עוברת עוד 19 כאלה, גם לא עוד 14, גם לא עוד 9. גם לא עוד אחת. והוא השאיר אותי שם לחכות והרגשתי רע, כל כך כל כך רע, ולא ידעתי אם אני כועסת יותר עליו או על עצמי אבל נזלתי בכל זאת כמו שלא נזלתי בחיים שלי, טפטפתי על היריכיים, ופנים הברכיים, ואולי מעט על הרצפה, ולא הבנתי איך זה שאני מטפטפת יותר ממה שאני בוכה. אולי אז, יומיים אחר כך, הרגשתי משוחררת יותר. ואז כשאמרתי לו שאני מרגישה חרא, וראיתי סרט שגרם לי להרגיש חרא אף יותר, והוא נסע כדי לשתות איתי קפה ולהכות אותי עד דמעות בזמן שנאמרות מילים שנחרטו לי במוח, תפסיקי להציל אחרים מפנייך. רק אז, כשהוא אמר את זה, התחלתי לבכות. האמת כואבת יותר מכל מהלומה. אפילו של קיין. אולי זו הסיבה לכך שכל דבר שיוצא לי מן התת מודע אל המודע סוחט לי את העיניים.
זכרונות טובים כאלו מהעבר מנחמים אותי בזמן שאני מנסה לא לטבוע בזכרונות עבר רעים, או טראומתיים, אם בכלל יש הבדל. העברתי את האמה על פני עצמות הבריח, מהכתפיים עד לשקע בגרון, ותהיתי מה השתנה באותה שנה וחצי. ברחתי מהגוף שלי כמו מאש. התפשטתי אך ורק כשגבי אל המראה. שנאתי להביט מטה אל הרגליים במקלחת. לא אהבתי את התחושה של הידיים נוגעות בצדי החזה, לא אהבתי להרגיש בנוכחותם של בתי השחי, או במגע בין ירך אחת לשנייה. ועכשיו אני נעמדת ובוהה בעצמי מספר דקות לפני מקלחת. ועכשיו אני מצלמת בעיקר בשבילי. ועכשיו, וגם כשאני בתקופה טובה יותר של כמה קילו יותר, אני לובשת צמוד, או חשוף, ואני נהנית מזה, אני נהנית להשתעשע עם שילובים משונים וצבעים בולטים, כי הם אלו שהולמים אותי. ועכשיו, כשאני מפספסת ארוחה, במקום לשמוח לאיד לרעתי, אני בוחרת לאכול את עצמי על זה. למלא איזשהו חור, אם לא פיזי אז אחד נפשי, אינסופי. זה קצת כמו להיות אישה - לומדים לחיות עם זה.
