בקבוקון עם שאריות ליקר שסק מביט בי מהשידה. מצדו האחד יש תווית שכתוב עליה "תירוש ענבים". מהשני, על מדבקה, בכתב כחול ועבה כתוב "ליקר שסק".
את רובו חיסלתי עם אחד האנשים החשובים לי בעולם, עם אחת האהבות הגדולות שלי, עם אחת מהיקרים לי בעולם כולו – חברתי הטובה ביותר. בייחוד בלילה בו שתינו לשוכרה ושוטטנו בעיר באמצע הלילה, עד שמצאנו מונית. חזרנו אליי הביתה ושתינו עוד קצת מהליקר שהיה בחדרי. אחרי קצת התרועעות בביתי הבנו שאנחנו לא מסוגלות לראות שום סרט, על אף שזו הייתה התוכנית המקורית. התכרבלנו במיטה שלי ונרדמנו בתנוחת כפיות מנחמת. אני חושבת שהבנתי אז באמת כמה אני אוהבת אותה, וכמה היא יקרה לי. אני יודעת שהיא אוהבת אותי, ושאני חשובה לה.
היא אמרה לי פעם שהיא רוצה להיות נשואה עד גיל 30, אולי 31. קצת יומרני מצדה לטעמי, אך היא מגיעה מבית דתי לשעבר, מסורתי כיום, ואני מבינה מהיכן רצונה נובע. סיכמנו שאם שתינו רווקות בגיל 31, נתחתן. מאז, כשהיא עונדת טבעות, אני שולפת אותן מהאצבעות שלה ועונדת בצחוק על האמה בכף ידה השמאלית.
כפי שאמרתי פעם למישהו, יש בי הרבה אהבה אפלטונית להעניק למי שצריך, למי שמגיע. אני משתדלת להיות טובה ואדיבה לסביבתי – במידה ואינה פוגעת בי, כמובן. ישנם רק צדדים חיוביים בדבר. חיוך לאדם היוצר עמי קשר עין מעורר לרוב תגובות חיוביות באנשים, ואני תמיד מקווה עמוק בלבי שזה שיפר את יומם. נאיבי, אולי אף יומרני מצדי, אבל זו תחושה שלא אוכל להכחיש. במסעדות, אם נותנים לי עט על מנת שאחתום על הקבלה, אני כותבת דבר מה נחמד על המפית. אני יודעת שאילו הייתי מלצרית, הייתי נהנית ממשהו כזה מאוד. ואף אל רוב הלקוחות בעבודתי אני מנסה להיות אדיבה. רק למי שמגיע לו, כמובן. אני יודעת לעמוד על שלי, ואין סיבה שלקוח יתנהג אליי בחוצפה. כמו שהמנהל שלי אמר – "תפני אותם אליי, לא משלמים לך מספיק כדי להתמודד עם הדברים הללו".
אני מנסה להיות מודעת לסביבתי. למוזיקה באוזניים, לריחות צמחי התבלין, לריחות הנרות, הבישולים, הבגדים. ביוגה, המודעות עוברת אל הנשימה והשלווה, הסבלנות, האהבה – כלפי עצמי וכלפי העולם. אני מנסה להיות מודעת לגוף שלי – האם רעב? האם שבע? האם מרגיש טוב, ערני, עייף, חם, קר? כיצד אוכל לנהל את אורח חיי בהקניית סבל מינימלי לי, לעולם, לטבע, ליצורים החיים בו, לבני אדם אחרים? לא, איני יכולה להניח לאוויליות האנושית שהחברה משכינה בנו להשתלט עליי. איני יכולה להניח למערכות הגדולות של העולם להאכיל אותי בקשקושים מצוצים מן האצבע. כמה אירוני – ג'ו, האדם העיוור, החירש, חסר הגפיים, חסר פה לדבר בעזרתו, חסר האונים הגדול בעולם – הוא היחיד שראה באמת, היחיד שצפה באבסורד. ממש כמו הנביא העיוור במחזה הנהדר של סופוקלס – אנטיגונה.
אוי, סופוקלס, סופוקלס. על שום מה הביא עלינו פרויד את אותו תסביך מעורר חלחלה. פסיכולוג מהולל ומטורלל. נהנתן. שלא כמו הלוגותרפיה של פראנקל, הטוען כי אדם שואף למצוא משמעות, פרויד מאמין כי אדם שואף למצוא הנאה. אבל אין הדברים הולכים יד ביד, זה לצד זה? תמצא את המשמעות – תדע כיצד ליהנות. לא, פראנקל צדק בכל זאת. אנחנו צריכים להשתחרר מההנאות הרגעיות, הממכרות. אלו המשחררות בנו אנדרופינים מעוררי תלות, חומקים מבין אצבעותינו במהירות שיא, מעוררות את התאווה החייתית לעוד. פתטי. ההנאות המעניקות לנו משמעות הן הטובות ביותר: אור השמש השוטף את עורי הבהיר, מחמם ומכהה אותו במקצת. האוכל הצבעוני, היפיפה והמוסרי המזין את גופי ונפשי. המיתרים הרועדים תחת אצבעותיי, פולטים צלילים שגורמים לעיניי להיעצם ולשפתי להינשך, חזק. זה סקסי. נגינה זה סקסי. יצירת מוזיקה היא כוח על סקסי, ומי לא היה מסרב לכוח על שכזה? בתקופות בהן הייתי הולכת ברגל לעבודה בקור ומצטננת בקלות, הייתי צרודה הרבה ולא היה ביכולתי לשיר. זה הרגיש כאילו נלקח ממני איבר, כאילו נשלל מחיי חלק משמעותי עבורי. הנה, משמעותי – משמעות. מוזיקה מעניקה לי משמעות. אני מרגישה אותה בנשמה, אני מרגישה בעזרתה את הגוף הרוקד לצליליה. ועל כן אני מוצאת בה הנאה גדולה ואוהבת אותה.
אילו רק להגיגיי האוויליים הייתה משמעות. ובכל זאת, אני מוצאת בהם הנאה, ולעיתים אף אוהבת אותם.