אני מסוממת, מסוממת מסוממת. ראשי מסומם כרונית. אני קוראת וישנה, ישנה וקוראת.
בגדים משחוררים נחים כעננים רכים על גופי, וכשקודשה מעונה אני צועדת על רצפת האבן הקרירה באווריריות מאולצת, מצמיחה לוטוסים בלתי נראים בכל נקודה בה דורכות רגליי.
מבוקר עד ערב דולקים סביבי נרות ריחניים ואדיהם, מהולים בריחות צמחי התבלין, משכרים אותי לחלוטין. שכובה במסובין על המיטה, ועיניי מרפרפות על פני מילים מודפסות, מנסות לקלוט איזו פואנטה או משפט שימצא חן בעיניי. לעיתים אינן קשובות לי, נעצמות שוב ושוב, ואני נרדמת בעל כורחי ומתעוררת בדיוק בזמן לארוחת צהריים. זאת, כמובן, בתנאי שבטני דורשת אותה בכל תוקף, ולאו – תכריז על חוסר שביעות רצונה בקול.
פותחת את המקרר, מוציאה כל ירק שנתפס במבטי, מפשפשת במגרות אחר מזון ומאלתרת יצירת אמנות טעימה ומזינה. גופי שלי איננו קבר, וגם לא מזבלה, או מי שפכים. הגוף שלי גן עדן. הגוף שלי הוא הדבר השני היקר לי מכל, אחרי נשמתי, אחרי שפיות הדעת ומוח חריף. נכפה עליו להיות לי בית, ועליי לארח אותו באהבה מסורה. יש אנשים שמקדישים את כל אהבתם לאל. אבל אם הוא שוכן בכולנו, עליי לאהוב את עצמי, את סביבתי, את כולם.
הרוח מחוץ לחלוני מייבבת כאילו נפטרה אמהּ ולא ירשה לה דבר מלבד יריקה בפנים.
ערפול החושים מבלבל, מתיש, מחליא במקצת. יש לי בחילה. יש לי סחרחורת. אין תיאבון. הגוף חלש. חמישים מיליגרם ושוט של אספרסו. שניהם על בטן ריקה, ההשפעה חזקה מדי. טעות, איזו טעות, לא אעשה זאת שוב.
כשהיו לי רגשות היו בי מילים. הן יצאו ממני כמו שטפון דמעות. וכעת – לא מילים ולא דמעות.
