הגוף שלי כואב ומותש. סימני נשיכות מקשטים אותו בשלל צבעים – סגול, צהוב, אדום ואף ירוק. על אף השינה בצהריים, אליה שקעתי תוך מחשבה על הנמנום בחיק חם מאתמול, עודני עייפה מאוד.
לראשונה מזה זמן רב אני יכולה לומר בביטחון שאני עצובה. נדמה כי השיתוק המסמם מהבוקר פג לו, על אף שזה לא קרה במשך שלושה שבועות רצופים, והדבר הותיר אותי מבולבלת ואובדת עצות. כיצד מתמודדים עם התחושות הללו? עם הדחפים ההרסניים שמשתלטים על הראש? לא יכול להיות שהספקתי לשכוח; העניין פשוט בהרבה – מעולם לא הייתה לי התשובה לשאלות הללו. רק פתרונות זמניים וסתמיים שהרחיבו את החור בלבי. פתרונות סתמיים ואז סמים במרשם, סמים ואז חוסר תחושה, לטובה ולרעה.
אני מביטה בלואיזה האומללה שלי ותוהה אם היא משקפת את מצבי. הרי הבזיליקום והנענע שמחים בחלקם, צומחים, ירוקים, עומדים איתן ללא תלונות. והלואיזה – הולכת וקמלה, עליה החומים מכסים את האדמה. אולי איני מעניקה לה די אהבה. לואיזה יקרה, אין בי אהבה להעניק לך. אני מרגישה חלולה. שמישהו ימלא את מלאי האהבה שלי, נדמה לי כי אזל. יתכן ואהבה היא כמו ויטמין B12 – כשהגוף אינו מקבל די ממנו, הוא משתמש במאגר שצבר במשך שנים, וכשזה אוזל הגוף מתפרק. חבל שאין טבליות אהבה, בטעם תפוז או פירות יער, ללא תופעות לוואי, ללא סימום, ללא חוסר תחושה או דראליזציה לעומת כדורי השמחה הארורים.
מזמן תהיתי איזה מן השניים עדיף – חוסר תחושה או תחושת מועקה. להרגיש רע, או לא להרגיש כלל. התלבטתי רבות, שכן כאשר היה לי האחד רציתי את השני ולהיפך. לבסוף החלטתי להפסיק לפסוח על שתי הסעיפּים ובחרתי בחוסר התחושה. כן. זה עדיף. ניתן לתפקד בצורה מחושבת תוך התבססות על ניסיון חיים והיגיון בריא. התחושה הרעה משתקת לחלוטין, והמחשבה "מה אני עושה עם החיים שלי לעזאזל, איני רוצה בהם" מעוררת פאניקה שקטה, שמתפרצת ספונטנית כאשר עולה על גדודותיה. ההשלכות הרסניות ביותר, לגוף ולנפש.
מה באמת אני עושה עם החיים שלי, לעזאזל. מה עושים עם תחושה, עם הרגשה, עם מועקה, עם כאב בחזה, עם עיניים יבשות שרק רוצות לדמוע, אבל אין בי דמעות להוציא. מה עושים עם הרצון להתרוקן, פיזית ומנטאלית כאחד, עם הרצון להתקפל לכדור ולהיעלם, להימחק מעל פני האדמה, לעצור את הזמן עד שהכל עובר ותם.
מעולם לא הייתי בטוחה למה אני זקוקה במצבים כאלו. מכות של דאגה או חיבוק חם. ואולי, מתוך חמדנות, ארצה בשניהם; בדיוק בסדר הזה.
