אינני מאמינה באלוהים. לאו דווקא האל המונותאיסטי של שלושת הדתות – כל אל. ישות עליונה, ממנה הכל התחיל ואליה הכל יחזור. ישות קשובה בעלת מודעות. ניסיתי פעם. לעיתים אני משתעשעת במחשבה לחזור בתשובה, להיכנס לבית כנסת כלשהו סמוך לביתי, ליפול על ברכיי ולהתחנן למחילה. אבל לא, איני מצליחה. לא אוכל לבצע את כל מנהגי הפולחן הדרושים כשאין עבור מה או מי. זו גם הסיבה שמעולם לא צמתי ביום כיפור – חיפשתי את הסיבה שלי לצום והיא איננה; אף אדם להתאבל עליו, אף סיטואציה כואבת להצטער עליה. .
ובכל זאת, יוצא לי לתהות על אלוהים הרבה.
מה הטיפוס שלו? אולי זו אני. מן סינדרום ירושלים שכזה. אותי, אותי הוא רוצה להצמיד לרצפה ולזיין מאחורה. בדיוק כמו שהוא עשה עם חיי. הצמידם לרצפה וזיין מאחורה, חזק, כואב, קשוח. עם הרבה דמעות, והרבה דם. אולי הוא גם זיין לי את הפה. זה יסביר למה הקאתי כל כך הרבה במהלך חיי, בעל כורחי או בכוחות עצמי. החיים שלי הם ספר איוב, ואני איוב האומלל, ומסביבי איובים רבים, שקועים עמוק יותר או פחות בספר האיוב שלהם.
לפעמים אני מרגישה מחנק בגרון. אולי הוא תופס בצווארי ולוחץ חזק. אבל לא סיכמנו על סימן לדי, מספיק, אני חייבת אוויר, עכשיו. אז הוא עוזב מתי שהוא רוצה. מתי שהפנים האדומות והעיניים המתחננות מספקות אותו די הצורך לקחת הפסקה מהעינוי הסאדיסטי המתמשך. ולפעמים יש מועקה בחזה. אולי הוא דורך על החזה שלי עם נעל כבדה, ואני מרגישה מושפלת, ואני שונאת, שונאת, שונאת את התחושה הזו.
ואולי כשהוא זיין את כל החורים הקיימים, הוא יצר עוד, וזיין גם אותם. וגמר בכל אחד ואחד מהם. אבל לא יצאו משם ילדים, רק חרא. ואחר כך הוא הביט בי, פניו מתנשאות מעליי והוא שוחק שחוק רם ואני מסמיקה וכל הגוף דואב, והחיים מתחננים להפסקה, לחיבוק וליטוף ונשיקה, למילה חמה, ל"אני אוהב אותך", ל"את יודעת שזה לא באמת, את יודעת שלעולם אפגע בך, את חשובה לי". אבל הוא מותיר אותי שוכבת ומתבוססת בדמי. אולי הלך לקרבן הבא, ואולי יצא לעשן. בסוף הם כולם מעשנים, גם אלוהים.
אם אני איוב, אני תוהה באיזה שלב אני. האם בניי כבר אינם? מחלה איומה מכסה את עורי? הצאן הושמד? האם מישהו מגיע אי פעם אל שלב מאוחר של התגרדות פתטית, או שעל כולנו נגזר להתאבל על הצאן שנגנב, או אבד, או הושמד, לשארית חיינו?
איוב לא חטא. איוב אהב את אלוהים, התאווה אליו, ירא ממנו. איוב היה מוצץ לאלוהים אם הוא היה יכול. הוא היה דוחף את הזין הענק של אלוהים עמוק לגרון שלו ומשתנק ומתפתל אבל מתאפק בשביל האחד והיחיד עבורו הוא חי. כה כנוע, כה פתטי. צייתן שמבצע את כל מצוותיו של אדונו. כלבלבון. אפילו על ה"ככה" העלוב שאלוהים עונה לו כאשר נשאל מדוע התעלל בצדיק הכנוע שלו הוא לא קורא תיגר. מלקק בתאווה את הזרע שאלוהים פלט לו על החיים. טיפש. הוא יכול לעשות זאת שוב אם ירצה, ללא תשובות, ללא מילות ביטחון, ללא הסברים ושיקול דעת הולם. החיים לא הוגנים. אלוהים זיין ואלוהים יזיין, לא משנה כמה טובים נהיה. נבנה חיים והוא יפרקם, וכשנשאל למה הוא יגיד "כי אני יכול," ואנחנו נתחרמן מהתשובה הזו כמו יצורים פתטיים. הוא יקשור ויעקוד אותנו ישכח אותנו במרתף חשוך והחיים ימשיכו בלעדינו ואנחנו נתקע מאחור. הוא יתקע אותנו מאחור – תרתי משמע.
לפני שנתיים לערך היה לי שולט טוטאלי. הוא לימד אותי להודות – על הכל, לטוב ולרע – ולשתוק.
אולי זה מה שאנחנו צריכים לעשות; ברוך שעשני, שלא עשני. מה שזה לא יהיה. גם ככה אין אלוהים, אלה סתם כאבי פנטום מדברים שאיבדנו בחיים.
