אני תוהה כמה קל זה לשבור לבבות. אולי זה הדיכאון, חוסר הפרופורציה, נפש עדינה. כן – אני לא אוהבת להודות בכך, אבל יש לי נפש עדינה. לא פעם אמרו לי דברים כמו "יש לך נשמה ורודה ופרוותית", "את מלאך" או "כל כולך לב". טוהרת הנשמה, חמלה כלפי העולם והשוכנים בו – זה חשוב לי. כן. אנסה להיות כל כולי לב, השאיפה להיות איזה מלאך טהור, להוסיף את כל הטוב בעולם שרק אוכל להוסיף גם אם יש לי מעט מה לתרום, מקוננת, אף בוערת בתוכי; הרצון לעשות טוב – אני רוצה לעשות טוב. ועל אף שאני יודעת כי זה די והותר, אני מרגישה רע כאשר איני פועלת לפי הערכים שלי ולא מקשיבה ללב, כאשר אני לא עושה טוב, גם אם לא עשיתי רע.
הדברים שמצליחים לשבור אותי תמהונים, משונים. אכזבתה של חברה שלא מבוססת על דבר; משפטים, לעיתים חסרי תוכן או עם מעט כוונה והרבה רגש, שחודרים עמוק ללבי. אתמול מישהו אמר לי "תעשי לי טובה, פעם הבאה שמישהו אוהב אותך – תני לו הזדמנות," ולמבוכתי הרבה לא הצלחתי לעצור את שטף הדמעות שהמשפט הוציא מתוכי, זאת למרות שאינו נכון, אינו רלוונטי אליי, אינו מדויק. אני כן נותנת הזדמנות. אני לא ממהרת לשלול, לשפוט, למחוק אנשים מהחיים שלי. אני לא נוטה לוותר על אנשים, לנטור טינה, ולשכוח בקלות דעת. הנאיביות שלי מסכנת אותי, אבל אני רוצה להאמין שכל אדם הוא טוב – עד שיוכיח לי אחרת. וכשאני חושבת על כל האנשים שסלחתי להם על דברים איומים שעשו לי, אני מבינה שקשה להעיר אותי מהתמימות הפתית שלי. אינני משחררת ממנה בקלות.
מישהו פעם אמר לי: "אני יודע שהנפש שלך מצולקת, אבל זה לא אומר שהיא לא יפה". היינו בשיחת טלפון. שלוש לפנות בוקר, אחרי שעות רבות של שיחה. הגענו אל שלב המאוחר־בלילה־נפרוק־רגשות־של־שכרות־השעה, והרבה מלמולים עמוקים־לכאורה יצאו מלבו של כל אחד אל אוזנו של האחר. אני זוכרת שהמשפט ההוא גרם לי לבכות.
נראה שמצאנו פרצה – אולי הדברים ששוברים את לבי אלה הדברים שיש בכאב שלהם אמת, או כאבו של אחר. כן. גם סבל העולם כואב לי. קולגה בעבודה אמר לי היום שאני אטלס – אותו הטיטאן שהחזיק על כתפיו את העולם. אני לא זוכרת בהקשר למה הוא אמר לי זאת. אני גם לא בטוחה לחלוטין שהבנתי, אבל הדימוי הזה ישמש אותי היטב כעת. כן. עודני תמימה, ויש לי הרבה מה לגלות ולדעת, והרבה כאב, אישי כלפיי או כאבו של העולם, לספוג. ובכל זאת, בעיות העולם מדאיגות אותי. כן, אני מנסה כמיטב יכולתי לצמצם את מעורבותי בהשמדתו, ברצח אמא טבע, אבל אני אינני אלוהים. אין לי כוח, שליטה על הדברים. ונכון – הרבה פעולות קטנות ישנו רבות, אולם מלבד לפעול ולקוות, יהיה יומרני מצדי לומר שיש לאל ידי לעשות דבר מה בנושא. ובכל זאת, אני דואגת. אני דואבת. לדעת על כל ההרס והסבל של אחרים מרגיש כמו ללכת על זכוכית חדה וגסה שננעצת בכפות רגליי, אך אין לי ברירה אלא להמשיך ללכת.
מי אני בעצם, שאני קונה לחמניות חמות להומלסים במרכזית? הא? אני חושבת שאני אלוהים? שאני יותר טובה מהם, אז אני צריכה לעזור להם? הם לא מבקשים עזרה, הם לא רוצים ממך דבר, רק כמה אגורות מצטלצלים שינחתו בכוס פלסטיק ריקה ברובה. ובכל זאת – אם יש לי האפשרות להעניק, לעזור, אם יש לי יותר ואני לא צריכה, ולמישהו יש פחות והוא צריך – למה לא לתת? למה לא לעזור? להושיט יד מלאה בחופן של תקווה לטוב האנושות? איזו גישה נאיבית וקומוניסטית – תן כפי יכולתך וקבל לפי צרכיך. כן כן, קרל מרקס המהולל. אין לי הרבה הערכה אליו, וזאת ללא קשר לאוטואנטישמיות שאני חייבת להודות די מובנת לי בהתחשב בתקופה בה חי. הרעיון התאורטי אולי חדשני, גאוני, ושוחר שלום, אבל התוצאות הרסניות. כמו האוטופיה, שהיא למעשה דיסטופיה במונחי זמננו. אני מודה, יש משהו טהור וקסום בעולמו של האקסלי, אבל חוסר הרגש בו מעורר בי צמרמורת.
אולי אם המחשבות העוברות בי היו פעולותיהם של רבים, העולם היה יפה יותר. אבל הטבע האנושי מסובך, וההיסטוריה מוכיחה כי חלקו האכזר, חמדני, גזלן, קנאי ואגואיסט יתנשא מעל הטוב. ואולי אני סתם חוששת שהמחשבה על תקווה תצטייר כנאיבית, ואני מנסה לגדל ללבי הרך עור של פיל.
