"אשרי האיש שיש בו אלוהים, כי את שלי אני מזמן כבר לא מוצא."
כאשר בוכים ורואים שחור, אלו הדמעות השחורות שאשמות במסך הכהה המתקבל לעולם. דמעות מזוהמות, מלוכלכות שיש לטהר. אבל האם דמעות שקופות, טהורות, מתוקות, עדיפות? לא, נדמה לי שאין הבדל. דמעות הן דמעות, הסיבה היא שמשנה ולא הדמעות עצמן. אפשר לבכות שחור גם משמחה, על אף שמעט תמוה בעיניי כיצד ניתן ליהנות מהעולם כאשר כולו כהה מהסטנדרט. אני זוכרת בבירור כיצד הכל קיבל מראה כהה, עגום יותר בתקופות דיכאון חריפות יותר, וכיצד כיום, כאשר רוב הימים טובים באופן משמעותי מן העבר, הכל שטוף שמש, בהיר יותר. אחת הסיבות שאני אוהבת את הקיץ היא החום והאור שהשמש מביאה עמה. אני מתענגת בעוד אני מרגישה את הגוף בוער מחום, והעיניים מסתנוורות מן האור למרות משקפי השמש המחליקים במורד אפי. אני זוכרת ורואה דברים רבים בצבעים – מספרים ואותיות, ימי השבוע וחודשים, זכרונות ותקופות – ותקופת הדיכאון האדישה ביותר שהייתה לי, ינואר האחרון, זכורה בראשי כעגומה, חשוכה ביותר. אולי זה קשור במזג האוויר הסגרירי שהיה. מרץ, לעומתו, זכור אצלי כרכבת הרים של צבעים, בין ירוק כהה לירוק בוהק, צעקני – בין המאניה לדיכאון, השינויים הדרסטיים שהיו לי במצב־רוח.
אני לא זוכרת כיצד בלוטת הדמעות שלי עבדה בינואר, אולי משום שזה היה פרט שולי בחיי, כמו כל שאר הפרטים, ולמעשה כמו חיי עצמם. אבל במרץ־אפריל־תחילת־מאי, בלוטת הדמעות כאילו התקלקלה. מישהו פתח את הברז ושכח לסגור, שכח שישראל מתייבשת, ובכיתי, בכיתי המון, בעל כורחי. אני זוכרת את הדמעות נושרות מעיניי, נושרות על לחיי הבוערות מבושה, מסנטרי אל הצוואר והחזה. בכיתי בעודי מדברת, בעודי חושבת, אוכלת, ישנה, צוחקת. בכיתי ובו בזמן צחקתי, או שמא צחקתי ובו בזמן בכיתי. ההבדל בין השניים משמעותי – אני עצובה ובהתקף מאניה? אני שמחה ובהתקף דיכאון? לא, שיקרתי, הוא לא משמעותי באמת. ההתקפים הגיעו זה אחרי זה כמעט מיד. לעיתים אפילו בו זמנית, השתלבו זה בזה כמו אצבעותיהם של זוג אוהבים המהלכים ברחוב. אולי במקרה הנ"ל הדימוי המתאים יותר הוא זוג בחורים אכזריים, סאדיסטים, המחליטים לתקוף נערונת צעירה, כל אחד תופס ביד אחת, וביחד היא מקורקעת, רצונותיה מנוטרלים, זכויותיה וכבודה מבוטלים.
אבל כל אלו היו דמעות אדישות, דמעות שנמצאות שם למרות הסיטואציה אליה התגנבו ברוב חוצפתם. אחת הפעמים האחרונות שבכיתי, ממש בכיתי, והתייפחתי, והתנשמתי, והקפלתי אל תוך עצמי ובכיתי הכי חזק שבכיתי בשנים האחרונות, הייתה כשאנסו אותי. כשגהרו מעליי בצורה הדוחה ביותר ניתן לתאר, והזין שלו נצמד אליי, נצמד אל כל החלקים שלא רציתי. כשירדו לי, ושאלו אם להמשיך, ואמרתי שלא, לא, לא לא לא, והוא המשיך בכל זאת. אני שונאת כשאוזניי רטובות, אבל באותו הלילה, כששכבתי דוממת ובכיתי, והרגשתי את הדמעות זולגות אל תוך אוזניי, לא טרחתי לנגבן. ויתרתי על תזוזה כלשהי. ויתרתי, אחרי כל הסירובים שהבעתי, ה"לא" שאמרתי. "את השרמוטה שלי?" לא. לא, לא, לא, לא לא לא לא, אני לא השרמוטה שלך, אני לא שרמוטה, אני לא שלך. "כן." רק תניח לי. באותו לילה פרצתי בבכי, התקפלתי ובכיתי כמו שלא בכיתי הרבה זמן, כיסיתי את פניי עם ידיי, את הקלסתר האומלל שהן קיבלו. ביום למחרת בכיתי, מכל הלב, עם כל הנשמה, לאורך היום.
בזמן האחרון פניי יבשות. גם כשלבי נשבר, גם כשאני חשה נבגדת על ידי חברה, או מקבלת יחס גרוע שלא מגיע לי, איני בוכה. דואבת, מאוד, אך נותרת יבשה. כל כך חם, והסמים־במרשם שלי גורמים לי להזיע יותר מהרגיל, שאולי לא נשארו נוזלים לדמעות. ואכן, הן לא נמצאות בראש רשימת העדיפויות שלי. לעיתים גם הרגשות אינם יוצאים מתוכי כמו שצריך. לפני שלושה ימים, בלילה, חברה טובה שלי ניסתה להתאבד. היא סיפרה לי על כך ביום למחרת, כששאלתי אותה מה שלומה. לא הבנתי כמה חמור זה, אך שכנעתי אותה לדבר על כך עם הפסיכולוג בכל זאת. רק כשהיא סיפרה לי שהיא במיון, ותעבור לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, הרגשתי את לבי מתכווץ בכאב. איך לא הרגשתי את פרץ הרגשות הזה קודם לכן? כיצד לא הבנתי כמה חמור המצב, הדיכאון שלה? אבוא לבקרה באשפוז, אם תהיה אפשרות לכך.
אינני בוכה, ולעיתים גם לא מרגישה, אך זה בסדר. זה עדיף על פרצי הרגשות הקיצוניים שהיו לי, על תחושות ייאוש בל יתוארו, והבכי, הבכי המתמשך, הבלתי־נשלט, כמו צינור מקולקל ומחורר. כשהנשמה מקולקלת ומחוררת, כך גם העיניים הדומעות. אבל כל דבר ניתן לתיקון – צינור פלסטיק זול ואף נשמה שבורה.
