אני לא נרדמת. זה קורה לעיתים מאז שהתחלתי לקחת את אותם הכדורים הארורים שניתקו אותי מן הרגשות הפסימיים־רציונליים־בהגזמה והוסיפו קצת שמח לחיים. עייפה, חלושה, מותשת מעבודה פיזית למדי בה נשארתי עד אחת וחצי בלילה, אך לא נרדמת. שוכבת במיטה, דוממת, מנסה את התרגיל שנתנה הפסיכולוגית – הידיים כבדות, מתנתקות מן המציאות, נרדמות. לאחר מכן תורן של הרגליים, הבטן, החזה העולה ויורד בכבדות. דבר לא עוזר. אני תופסת את עצמי שקועה במחשבות רנדומליות שלא מבינה מהיכן הגיעו. מתגלגלת מצד לצד, מתכסה היטב, מסירה מעליי את השמיכה, מחזירה אותה עד שרק פלג גופי העליון חשוף ושולפת רגל לאוויר הקריר. מרחרחת את שיערי – ריח סיגריות מאינספור הסיגריות שעישנו הקולגות שלי לעבודה בתוך החנות.
מביטה בשעון ומחשבת את השעות שנותרו לשינה. אבל היא מאחרת, מאחרת. בפעם האחרונה שהבריזו לי כך אמרו לי לזרוק אותו, אבל את השינה לא ניתן לזרוק. אנחנו תלויים בה והיא יודעת זאת, נהנית מהמניעה המייגעת. סאדיסטית שכמותה. היא מרדימה, מרדימה, הנה כמעט והגענו אל אותו פורקן נעים של שינה עמוקה ומרעננת – אבל לא! להתעורר! אין טעם להילחם, יש להתמסר. לאחר שעתיים מייאשות של שכיבה במיטה אני קמה ומדליקה את האור. מסדרת את הלו"ז שלי לשבוע הבא – ריק, ביחס לשבועיים הקודמים, המייגעים בעבודה. תשע, עשר, אחת־עשרה שעות עבודה, על הרגליים בתוך האמ-אמא של העומס, שוכחת לאכול, שוכחת לשתות, שוכחת לשבת, חוזרת הביתה וקורסת על המיטה. אבל זהו, נגמר. שבוע של נשימה עמוקה וחזרה לשגרה.
אין בי מילים, מחשבות הגיונים – או כאלו שאינן הגיוניות – וגם הרגשות חסרים לי לעיתים, כמעט כמו השינה. אבל עודני מתפעלת מהיופי. הפרחים של יום שישי כתומים, בוהקים בחדר השליו שלי, בקבוק זכוכית ירוק עומד איתן וממתין לפרח, ענף כלשהו שיממש את ייעודו המשני. האם הייעוד המשני מגיע אחרי הראשי, או שמא הדברים הפוכים? אני מניחה שזה תלוי, הכל תלוי. הגיטרה הקטנה, הכחולה, ולצדה היוק היפה שלי. ערימות ספרים צבעוניות המוסיפות חיים ומשמעות לסביבתן, עציץ עם פרחים לבנים, חדשים, שזה עתה נפתחו להם. לקוח העיר לי היום על משקלי. "את לא אוכלת, בגלל זה את חלשה". נשמה, לא הצלחתי לפתוח את הקופסא המחורבנת ההיא כיוון שהיא הייתה מודבקת עם סלוטייפ. "את צריכה לאכול יותר." רציתי לומר לו שהוא צריך לאכול פחות עם הכרס המכובדת שגידל ולהפסיק להתערב בצלחת שלי, אבל בחרתי להתאפק. "למה יש על זה רק עשרים אחוז הנחה?" נמאס לי להתאפק, "זה יכול היה להיות גם ללא הנחה, את יודעת." "אבל המוכר השני אמר לי שתיק אחר היה בחמישים אחוז." "אז תקני אותו, אלו שני תיקים שונים." השבועיים האחרונים הוציאו אותי, כמו את שאר הצוות, מכליי. אני מאופקת, אני מנומסת, אני חייכנית ומלאת אנרגיות, גם אם הכל מזוייף. אבל זה קשה, זה נמאס, לא הכרתי את עצמי בתור עובדת בשבועיים הללו. העבודה יצאה לי מכל החורים, וההתמודדות המזעזעת הן עם חלאות חסרי כבוד בסיסי והן עם עובדים חדשים שצריכים הכוונה, בדיקה על כל דבר שעשו והמון, המון הוראות, שחקה אותי.
כבר אינני חשה בעייפות, על אף שאין ספק כי היא שוכנת בתוכי. הרעב מנקר בי, וכך גם הקור על יריכיי החשופות. צר לי שבחרתי תחתונים שאינני אוהבת במיוחד לישון איתם. אילו הייתי יודעת שאשאר בהכרה עד עכשיו, הייתי בוחרת במשהו חגיגי יותר. לחגוג את החיים, את הפרחים, הירח היפיפה והציפייה לשמש, החום והקור, רהיטי העץ וריח הנייר מרוח בדיו בסדר הגיוני למדי, את זה שלא־רע־לי־לחלוטין, אולי אפילו טוב. ארץ השמש העולה, חבל שהמושג אינו מתייחס לנשמה של כל אחד ואחת מאיתנו.
אני זוכרת את התקופות בהן הרגשתי רע, כל כך רע ששכחתי איך זה להרגיש אחרת. רציתי למות, ותהיתי כיצד מרגיש לרצות לחיות. כיום ישנם ימים בהם אני תוהה כיצד זה מרגיש לשקוע עמוק בדיכאון, אבל אני מקווה לא לגלות זאת יותר לעולם. זה בסדר לרצות את השקט שלי, להתכנס אל תוך האדישות וחוסר מוטיבציה, חוסר בתקשורת הגונה, שכן אני יודעת כי אלו דברים זמניים, ועמוק בפנים כבר לא רע לי, לא כפי שהיה לפני מספר חודשים, חצי שנה, שנה, שנה וחצי.
אינסומניה – השמחה במחיר של עייפות. אבל אם בזמן היותי ערה אני זוכה ליהנות מהדברים היפים והתחושות הנעימות שיש לעולם להציע לי, אארח את נדודי השינה כאוות נפשם – בחיוך מלא מסירות ואהבה כנה של הכרת תודה.
