אני חובבת שירה. כלומר, לקרוא שירה, אם כי מקבץ ספרי השירה שלי צנוע ביותר – דליה רביקוביץ', יונה וולך ונתן אלתרמן – שלושה ספרונים בלבד, מתוך ערימות־ערימות של ספרים המפוזרות בחדרי. אני עצמי לא כותבת שירה; אני לא חושבת שאני טובה בזה. הנושא, הכתיבה, הפיסוק – הכל יוצא מאולץ, לא אותנטי. הגישוש אחר המילה הנכונה ביותר הוא גישוש מייגע בחושך, ורק התקווה שאני נוטלת בידיי, שאולי יתפסו במילה אותה אני רוצה ויגררוה אל האור, מעניק ליצירה לעשות את שלה. אבל כשהכל תם ונשלם, אני קוראת ומתחלחלת מתחושת ההתנשאות, האני־כל־כך־עמוקה־תראו־אותי־כותבת־לי־שירה, ומיד נחבאת אל הכלים. אותנטיות היא שם המשחק, ובמשחק הזה אני תמיד מפסידה; רק מפסידה. אין כאן מנצח. אני מפסידה – המילים מפסידות. הייתי רוצה לומר שכאן אני היא השולטת, והמילים כנועות ומתמסרות, אבל ברור לכל שמדובר בשליטה שלהן מלמטה. הן מושכות בי ומתפעלות אותי כמו בובה על חוט – לפעמים באהדה ולפעמים ללא רחם, רחוק מהכיוון הנכסף אליו אני שואפת לצעוד.
אמרתי אתמול למישהי שלדעתי, בשירה אמיתית, שירה מוצלחת באמת, כל שורה צריכה לספר משהו, בכל שורה צריך למצוא משמעות, עומק. כל שורה, כל מילה הן דלת למבוך סבוך משמעויות, ללא מבוי סתום אחד, שכן כל אחד מנתח את המילים הנקרות בדרכו, ועל כן הדרך אל סוף המבוך היא אינטואיטיבית, ללא טעויות וסיבוכים. שירה היא דרך קצרה יותר לספר סיפור – לפרוש אותו על מספר שורות או בתים במקום עמודים על גבי עמודים. שירה היא לריאליים שבהומניסטים – אלו שאוהבים להפעיל את הראש, לאמץ את המחשבה. בסיפור, לעומת שירה, מקבלים את הכל על מגש של כסף; הכל יחסי, כמובן. בכל מקרה – על כל שורה בשיר להיות בעלת משמעות, להעביר תמונה כלשהי היוצרת את אלבום התמונות שמייצג השיר. שיר הינו אלבום תמונות, ולא תמונה המורכבת מפיסות פיסות. במקום חלקי תמונה חסרי היגיון אשר מרכיבים תמונה ברורה, ישנן תמונות ברורות שהקשר ביניהן מעורר ספק, ורק בסוף, כאשר מוציאים תמונה־תמונה מן האלבום ופורשים אותן אחת ליד השנייה מולינו, רואים כיצד הכל מקבל תפנית אחרת והקשר בין כל התמונות הופך להגיוני פתאום.
אצלי זה לא המצב. כפי שאמרתי, דבריי, בשירה, מאולצים. בחירת המילים, הנושא, אפילו סימני הפיסוק – אין שביב של אותנטיות, כנות טהורה ודואבת, מעוררת מחשבה ורגש שלא ניתן לתיאור. מאוד יומרני מצדי לשאוף לעורר רגשות כאלו דרך מספר שורות, אך זוהי שאיפה לכתיבת שירה טובה. מילים כעבדים במפעל חשוך ומסריח, מסובבות בכוח את גלגלי הראש החורקים עד שתגענה אל המוצר הסופי – הניתוח, המסקנה, המחשבה האחרונה, בשלהי הראש ונבכי הנפש. כפי שהכתיבה כאן, כתיבת זרם התודעה, יוצאת מתוכי אל הנייר או המסך בדרך הכי אמיתית, הכי קלילה, כך צריכה להיות השירה אם ברצוני לכתוב שירה אותנטית. אבל כתיבה זה דבר קשה, מצריך אימון וניסיון, ואינני יכולה לצפות לאותה הקלילות כאשר אני צוללת לתחום חדש בעולם המילים הקסום.
"על השחיטה", של ביאליק, נכתבה באופן ספונטני, אותנטי, כן. הוא שמע על הפוגרום, ובסערת רגשות עזה השתמש בתחושותיו כדְּיו על הנייר, עד שהגיע אל יצירת אמנות מרהיבה וככל הנראה גם הקלה מועטה בראשו הקוצף. אינני מחבבת את ביאליק; למעשה, בבית הספר כאשר נדרשתי לכתוב עליו טרחתי לציין זאת בכחמישים אחוזים מכל חיבור, אבל אין ספק שהוא משורר דגול, והכישרון נוטף משיריו כצוף מפרח שהגיע אל שיאו. אולי הדימוי המתאים כאן הוא זיעה הנוטפת מאדם הנכנס לטראנס תודעתי כאשר הוא שרוי בשיאה של פעילות גופנית מפרכת.
השירון הקטן המופיע בגב ספרהּ של יונה וולך – וזה לא מה ש; ישביע את; רעבוני לא; זה לא; מה; שיניח את; דעתי; לא; זה לא זה. – צנוע, אך כה עצמתי, כילד הקטן אך הגאון היושב נבוך בסוף הכִתה בהפסקות ושותק, אחד בעל מחשבות פז להציע לעולם. כל ירידת שורה, היעדר סימני הפיסוק מלבד הנקודה בסוף, הפרדת המילה ממילית הקישור המגיעה לפניה, ואף המילים העומדות בודדות, יוצרות שורה לבדן – להכל יש משמעות. הכל נעשה בצורה מושלמת, בבחירה הנכונה. יונה וולך – מעניקה למילה בודדות עולם ומלואו. אכן, משוררת טובה, כשרונית ואותנטית. הרגש בשיר הקצר הזה חודר כסכין חדה לחמאה רכה וממֶס אותנו למחשבות על אותן הפעמים בעבר, בהן התעוררו בנו תחושות שעלו בעת הקריאה כעת.
לסיום, למרות דבריי שנאמרו לעיל, אביך את עצמי מעט עם שיר שכתבתי אתמול. הסיטואציות בהן אני כותבת שירה משעשעות למדי. להעביר את הזמן, על האסלה, במעלית, או כמו אישה בנאלית, בשיחת טלפון ארוכה בה גופי מוצא עצמו בתנוחות ביזאריות והארון עובר מייקאובר – הכל רק להתעסק במשהו בזמן השיחה. רק העיניים יחליטו אם אלו הבלים או אם ניתן לחפור ולמצוא דבר מה מעניין בין השורות. כך או כך, אני מקבלת את תשומת הלב הנכספת.
במבט שקט אסתכל בעינייך,
ולבי הדומם יתפעם מיופייך.
פריחת נשמתך –
כבשיא נעורייך,
גדלה עוצמתית, מאיימת בהד.
ורגלייך איתן עומדות על הקרקע,
דורשות הן רצפה איתנה עוד יותר.
יהיה לי גווי מעמד תשוקותייך,
רק שִלְפִי מילותייך –
פי שכיות חמדתך.