אני רוצה לכתוב אבל אני ריקה ממילים. הראש מלא בדאגות זוטרות, כמו העובדה שאני רואה גניקולוגית עוד פחות משבוע, אבל כבר אין לי צורך במרשם לגלולות. וחבל, קיוויתי שעדיין אזדקק להן; וזה אפילו לא קשור לשרמוטה שאני. לפעמים דברים לא עובדים, גם אם עבדו הכי טוב עד כה. 90% זה עדיין לא 100%, ובמקרה ההוא האחוזים לא גרדו את ה-40. אם היה ניתן להגדיר את הכימיה שהייתה שם (היא לא, אבל נעמיד פנים לרגע), הייתי חוזרת לשיעורי הכימיה בחטיבה. אני עדיין רואה את אותו המורה לפעמים באוטובוס. יש לנו שיחות נחמדות, על דת, תכניות לעתיד, מערכת החינוך.
בכל מקרה, כימיה. כן. הייתה שם כימיה כמו שהיה קונדום על הזין של האידיוט מהפעם שזיין אותי בלי קונדום. הייתה שם כימיה כמו שהייתה הסכמה מהפעם ההיא שאנסו אותי. הייתה שם כימיה כמו שהייתה משיכה בפעם ההיא שכל מה שהצלחתי לחשוב על הבחור שהייתי עמו היה "כמה שהוא פתטי ואני לא נמשכת אליו". אני לא שולטת במחשבות שלי, גם לא בזמן שקורים דברים, אבל אינני מביעה אותן לרוב. לעיתים זה עדיף – איזה פתטי, הוא לא מבין כלום, זה לא מושך בעליל, אני מרגישה מבוכה מרוב הקרינג', יש בפי זין הרבה-הרבה-הרבה יותר מבוגר ממני ואני לא בטוחה עד כמה אני מרוצה מזה אבל פאק איט – יש שיגידו שזה מתנשא, ואני לא גאה בהן, אבל אני מניחה שזה הכי אותנטי. אלו התחושות שעלו בי. אולי נהניתי, ואולי לא, אבל לא נמשכתי אליהם. לא הטעם שלי, או מבוגר מדי, או אנס אותי, או כותב עם שגיאות, או שהשמש זורחת לו מהתחת והפוזות שהוא עושה מעלות בי יותר קיא מהזין שלו בגרון שלי. לעיתים שילובים מהאפשרויות הנ"ל, בתוספת קלה של מניפולטיביות זולה עד גיחוך.
בפעם הראשונה שהכה בי שאני נמשכת למישהו, זה היה אחרי הסשן הכי קשה שהיה לי עמו. סשן, זיון, פגישה, דייט, לעשות אהבה, והרי האהבה כואבת – תקראו לזה איך שתרצו. חוץ מהעובדה שמעולם לא נראיתי מול אדם כמו אז – פתטית ומושפלת, מלאה ברוק שלו ושלי, בנוזלים שלו ושלי, דומעת – וכל מה שהצלחתי לחשוב היה איזה פאקינג סקסי זה שהוא רואה אותי כך, אחרי שסיימנו, והוא קם להתנקות, הבטתי בגב שלו, בגופו, וכל מה שעבר בראשי היה "הוא כל כך, כל כך כל כך מושך, פאק, אלוהים, תזיין ותחנוק אותי לנצח נצחים, לא רוצה אף אחד אחר". טוב, גם הייתי קצת דלוקה עליו. מושפלת, כבר אמרתי? ובפעם הראשונה הרגשתי שאינני מעוניינת בפגישות עם אחרים במקביל. מאוהבת? לא, אל תגזימו. אז קצת נדלקתי על מישהו. זה היה רדוד, בדיוק כמו הסיבה – הוא נראה לטעמי, והוא אהב בדיוק, אבל בדיוק את מה שאני אהבתי. יש לי אינספור שינויים להציע למעט הגברים שהייתי עמם, אבל לא לו. לא היה דבר אחד שלא אהבתי במה שעשינו. טוב, שיקרתי. אולי רק אחד. אז, כשהוא אמר לי "מטומטמת". אני לא יודעת למה זה נגע בי כל כך, אבל זה נגע, ולא במקומות הטובים.
מה לעשות, עובר הזמן ואתה מצפה לכימיה המנטאלית, או לפחות לחיבור אינטלקטואלי. אבל הוא היה איננו. חיכיתי וחיכיתי, קיוויתי ורציתי, אבל כלום. החשדות שלי היו שלא היה שם אינטלקט מלכתחילה. אצלו ואצל שנינו יחדיו. או שאולי השני תלוי בראשון? ככל הנראה. היה דיסטנס, לא היה שום אלמנט של דייטינג נורמטיבי, ניסיון למערכת יחסים. גם אחרי שדיברנו, ועלו דברים, ומסקנות. הרגשתי מרחק. הרגשתי מבוכה לדבר, להביע את עצמי, להביע את דעתי. כל מילה שלי מקטינה אותי עד גיחוך. ומי שזה אינו הפוסט הראשון שהוא קורא אצלי יבין איזה אבסורדי העניין – אני אדם של מילים (גם כשאינן), אדם של דעות, אדם שאוהב להביע. קל לרתק אותי כפי שקל לשעמם אותי. אחד המנהלים שעבדתי עמם אמר לי פעם "את צריכה לצאת עם מישהו אינטליגנטי, אחרת תשתגעי". צחקתי מדבריו אבל מיהרתי להסכים. וזה באמת שיגע אותי. זה היה חסר. רציתי את הזין שלו ורציתי את הפרצוף החמוד שלו, אבל יותר מכל רציתי שכל – ולא קיבלתי.
בסופו של דבר זה מתיש, ובעקבות זאת מוריד. המשחקים הללו נחמדים, אבל כשזה הופך לארוך טווח צריך חיבור, צריך עניין מעבר. לא רציתי להיות יזיזה, לא רציתי לבוא, למצוץ וללכת. לא רציתי למנוע מעצמי לערב מחשבות ורגשות בכוח. הרגשתי כמו ילדה קטנה ומטופשת תודות לוויב ששידר, על אף שאני יודעת שאם תינתן לי הזדמנות – אני יכולה להיות בדיוק ההפך מזה. הרגשתי חוסר ביטחון עצום, וזה היה מייאש, מתסכל, מדכא. אחרי שיחות מרובות על חוסר האסרטיביות שלי עם הפסיכולוגית, החלטתי להרים את הכפפה ולהפסיק לשמר את הפאסיביות שלי גם לעולם האמיתי. וכשזה לא עזר – ירד לי. נהיה לי קשה לתחזק את הקשר, והמחשבה על כך הותירה טעם מר בפי. כשאין חיבור עמוק יש לשחרר. להתעקש על מה שלעולם לא יגיע או יעבוד זו התעללות עבור שני הצדדים, וכשרק אחד מהם מזוכיסט זה אפילו עוד יותר לא הוגן.
החברה עמה טסתי לחו"ל לא מזמן שאלה אותי מה איתו, שכן לא שמעה עליו הרבה זמן. סיפרתי לה את מה שקרה – איך הרגשתי, איך נמאס לי, איך ירד לי, איך הקשר פסק מעצמו וזו הייתה הקלה עצומה יותר מאשר חוויה שוברת. לאחר מכן מיהרנו לשכוח מהכל ולמיין את הגברים הגרמנים שנקרו לדרכנו ל"חמוד" ו"לא חמוד".
