כהרגלי, אינני נרדמת. נתתי לזה צ'אנס, בחיי, אבל המחשבות לא עוזבות. לאחרונה הן יצאו מכלל שליטה. אני מוצאת את עצמי חושבת, מפנטזת, מתחפרת במעמקי ראשי, תחת שמיכה של קולות בלתי פוסקים. אני תופסת את עצמי חוטאת ומיד מנסה לשוב למציאות, להתרכז בעייפות ובשינה המיוחלת, בתחושות הפיזיות של גופי שוכב על מצעים מלוכלכים למדי, עור נוגע בעור, ברך נתקלת בברך; אולם לאחר זמן קצר עד גיחוך אני שוקעת שוב אל כל הכאוס הפנימי. כפי שאמרתי – יצא מכלל שליטה. הרגל מגונה שכבר איני שמה לב אליו. נדמה כי אני הפכתי להרגל של המחשבות שלי, ולא להיפך. והפורקן לעולם לא מגיע. אולי יש לי יותר מדי זמן לחשוב, אולי אני לא מתישה את עצמי מספיק במהלך היום, אני תוהה. אבל אינני ישנה כמעט, מותשת ועייפה רוב היום, וגם עכשיו – אני עייפה. הבחילה עושה את דרכה במעלה בטני הריקה, על מצחי הולמים פטישים ואל עיניי מכוונות מנורות עוצמתיות של חדרי עינויים. אבל זו לא מיגרנה. לא הייתה לי מיגרנה כבר זמן רב.
בכל מקרה – ניסיתי לעשות מדיטציה הבוקר. קמתי רעננה ממקלחת הלילה קודם לכן, חדרי היה מסודר, וכל אלו עוררו בי את החשק להתחיל את הבוקר ברגל ימין. הפעלתי לי מוזיקה רגועה ועשיתי את ברכת הבוקר נוסח עצלנים (במילים אחרות – היא לא נמשכה זמן רב). לאחר מכן החלטתי לנסות לעשות מדיטציה. התיישבתי על שטיח היוגה ברגליים שלובות, יישרתי את גווי והנחתי את ידיי על ברכיי. עיניי היו עצומות, וניסיתי להתמקד בסובב אותי – הנשימות, אשר גורמות לחזי לעלות ולרדת; הידיים הנוגעות בברכיי וישבני שעל השטיח; החליל המנעים את אוזניי. ובכל זאת, המחשבות מיהרו להגיע. נזכרתי בתרגיל שעשיתי עם הפסיכולוגית לא מעט פעמים – אני נמצאת על־יד נהר, ועליו עלים. כל מחשבה ודאגה המעסיקים את ראשי עליי לשחרר אל עלה ולהניח למחשבות לזרום עם מי הנהר, הרחק ממני. כנראה שלנהר היה מסלול מעגלי, שכן הן מיהרו לחזור ולהטריד אותי שוב ושוב. כמובן שזו לא סיבה לוותר. שחרור המחשבות, בייחוד במקרה מטריד עד אימה כמות שלי, אינו משימה קלה. זה דורש לא מעט אימון ובהתאם לכך גם כישלון.
אז עשיתי מדיטציה, קצרה למדי, והמשכתי עם יומי. נשאלת השאלה – מדוע אינני עושה מדיטציה כעת? אין לי מושג. אולי ויתרתי מראש, אולי אינני עייפה באמת, אולי המוזיקה מהנה מדי ולאצבעותיי נעים לרקד כך על המקלדת, ואולי סתם אין לי כוח ואני מחפשת תירוצים. הייתי רוצה לטאטא, אולם יהיה מעט תמוה אם אוציא כיסא אל תוך המסדרון, ובני משפחה המנסה לגשש את דרכם לשירותים יתקלו בו. הייתי רוצה לסדר את הארון, לזרוק בגדים שאינם מעוררים בי התרגשות ללבוש אותם, אבל המלאכה תיקח לי זמן רב וגם אם אתעייף בהמשך הלילה אאלץ להמשיך אותה עד תום – מה שיקח לי מספר שעות של מחשבה, קיפול וסידור מחדש. הייתי רוצה לכבס את המצעים שלי, אבל אז לא יהיה לי על מה לישון. הייתי רוצה להשקות את הצמחים, אבל השקתי אותם אתמול. נדמה לי. כך או כך, האדמה רטובה מספיק.
במקום כל זאת אני כאן, כותבת. לא האמנתי שאצליח. מעין מחסום כתיבה מפריד בין הרצון להתבטא ליכולת לעשות כן. אני רוצה לכתוב על אהבה ומין, לפרוק את כל מחשבותיי על הפרעות אכילה בתקווה להגיע לתובנות כלשהן, שכן כעת אני מרגישה שאני מגששת באפלה בכל הנוגע לכך ומתקדמת אל המקום הלא נכון. אני רוצה לכתוב על האובססיה לאקולוגיה שפיתחתי לאחרונה. על כל הכעס שיש לי על סגן המנהל ואחת העובדות, על המחשבות על האונס ההוא שחוזרות יחד עם זכרונות מאותו המקרה שצפים מחדש, זכרונות ששכחתי מהם. אני רוצה לכתוב על כך שהבנתי כמה חמורה הייתה פעם אחרת, עם מישהו אחר, כשהוא הוריד את הקונדום באמצע והמשיך, מבלי שהסכמתי, אחרי שבבירור אמרתי לו לא לעשות דבר ללא הגנה. "זה לא לגיטימי," אני אומרת לידיד, והוא עונה "זה כמעט אונס, אם לא זה לחלוטין". ואני מבינה פתאום, ומקבלת בחילה, ונחרדת. "נו טוב, סיבוב שני," אני מתבדחת איתו אבל ביני לבין עצמי אני כועסת, בעיקר על עצמי, שהגעתי שוב לסיטואציה שכזו. סיטואציה ללא הסכמה, סיטואציה שלאחריה נאלצתי לאכול סרטים על מחלות והפלות ולמה לי? למה לו? למה להיות חרא של בן אדם?
הוא שלח לי הודעה אתמול. שאל אם ארצה להיפגש איתו לגלידה. "הגלידה מפתה אבל לא בא לי להזדיין," עניתי בצורה הישירה ביותר שעלתה בראשי באותו הרגע. לאחר התכתבות מעטה והתחמקויות אלגנטיות למדי שלי, הוא טען כי לא יוכל לפגוש אותי בהזדמנות אחרת, שכן הוא טס לעבוד בחו"ל. אני לא בטוחה אם המלוח שאני מרגישה זה מדמעות תנין או מהזרע שלו שהיה צריך בכלל להיות בתוך קונדום. אבל הוא לא השתמש באחד, נכון? איחלתי לו בהצלחה, ובתגובה קיבלתי "תודה סקסית". רציתי לשבור לו את הפנים. אלו דברים המעוררים בי חשק לעמת את האדם עם המציאות – אתה חלאה, אתה אנס, אתה סוטה, אתה ההשראה לפוסטים פמיניסטים זועמים על התנהגותם הבלתי־מוצדקת של גברים. או אולי, להתלונן במשטרה. לא במקרה שלו, אבל במקרים חמורים יותר. במקרה החמור יותר. הוא בן ארבעים־ושש. יש לו שני ילדים, בערך בגילי. זה לא משהו שיעבור בשתיקה, ואולי זה לא צריך לעבור בשתיקה. אני עדיין תוהה אם אני צריכה לעשות זאת או לשכוח מכל העניין.
למה, בעצם, אני מתעכבת על השטויות הללו? יש לי חיים. יש לי עבודה, תחומי עניין, חברים. יש לי אדם לכתוב לו לילה טוב ולהתעורר להודעת בוקר טוב, משפחה, שאיפות. יש לי את ההנאות הקטנות, כמו המוזיקה, והריגושים הגדולים, כמו טיסה לחו"ל. אין לי איך לסיים את כאוס המילים המחריד הזה. זין על כולם, לילה טוב.
