לעיתים נדמה לי שלא לעשות מנוי היה רעיון טוב. הייתי מעלה הרבה תמונות, הרבה יותר מדי. של פרחים, אוכל, ספרים, נרות דולקים, צילומי מסך משיחות ששעשעו אותי, הבגדים שלגופי – מחמיאים יותר ופחות. תמונה שווה אלף מילים, כך אומרים. אלף מילים יש לי להציע כמעט תמיד, ויחד עם תמונה המספר ימריא לאלפיים. האין זה יותר מדי? נדמה לי שאין כאן אדם הצמא לכל כך הרבה תוכן של צוציקית חופרת, או שמא אני טועה? למעשה, ממש כרגע ישנם פרחים – חדשים, טריים – על השידה. זר צנוע של חמש חמניות הבוהקות ביופיין הצהוב על אף ענוותן. הדברים הרגועים, אלו הנחבאים אל הכלים, הם הם הבולטים ביותר. הם עטופים בהילה מגוננת מבפנים אך מושכת עין תאבה וסקרנית מבחוץ. הרצון לפצח חידה, לחוש גאווה כאשר מגיעים לתוצאה.
בעצם, הרצון לחוש גאווה הוא כבר חטא הגאווה עצמו, לא כן? הרצון לחוש גאווה – כלומר, הרצון לתחושה שכזו, שיש סיבה, מעצם היותך מי שאתה, להרגיש אותה, שמגיע לך – היא הגאווה. או אולי החמדנות. גם היא חטא. אחד מבין שבעה. אסור להיות אנושי בימינו, הכל חטא. עצלות, גאווה, חמדנות, תאוות בשרים. עצלות נובעת מעייפות או שחיקה, אך המנוחה לגוף ולנפש אינה מקובלת בזמננו. מי שישן הרבה אינו עובד קשה לכאורה, ועל כן עצל. אבל אין אנו לוקחים בחשבון כי השינה היא ההזדמנות היחידה שיש לגוף לנוח באמת. היא הזמן היחיד בו המחשבות אינן, אלא אם מישהו מצא את הנירוונה לאחר שנים של תרגול מדיטציות. הכל, כמובן, צריך להיות במידה. גאווה יכולה להוביל לביטחון עצמי, אך כאשר עולה על גדודותיה הופכת לשחוק ולהג בקרב אלו הנוהגים להשאיר את עיניהם פקוחות.
הבנתי לפני מספר ימים שבין הדברים הבודדים אשר מוציאים אותי מכליי נמצאת ההתנשאות. אדם שחושב שהוא טוב יותר, יודע יותר, צודק תמיד לעומת הצד השני. וכאשר מחשבות אלו מאמתות הוא מתנפח גאווה כבלון. אבל כולנו יודעים כי סופו של כל בלון להתפוצץ אם ינפחוהו יתר על המידה. אני רוצה לענות, להיות אדישה, להחזיר באותה התנשאות וגאוות שווא לאנשים כאלו, אך הדבר מיותר. מייאש ומדכא אותי, ולא מפנה ולו במקצת את מסך הערפל המסתיר בפניהם את המציאות האובייקטיבית. יש בכלל דבר כזה, אובייקטיבי? איינשטיין אמר שהכל יחסי. הוא גם אמר שאי שפיות היא לעשות את אותו הניסוי שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות, אבל לעיתים המחשבה הזו שהפעם – אולי הפעם – זה יעבוד, מפתה מדי. יש בכלל שפיות בעולם? אני מניחה שבעיניי המתבונן. הרי הכל יחסי. אז עם המתנשאים הגאוותנים אני מאבדת עניין במהרה. מתמלאת בעצמי בתחושת התנשאות שאינה אופיינית לי, תחושה בלתי נסבלת, גוש בחזה שצריך לתלוש ולזרוק הרחק מעצמי. אין לי עניין בהרגשה מדכאת שכזו. אין לי עניין בתחושות מדכאות כלל. מצאתי את צבע החיים וכעת עליי לחפש את טעמם. בסבלנות, שלווה וענווה.