בעודי חוזרת מהעבודה, והולכת ברגל מתחנת האוטובוס הביתה, אני נזכרת באירועי אתמול בלילה. אלטר ברידג' באוזניי (מיילס־קנדי־תגמור־לי־בפה), ואני מגבירה את הווליום עוד ועוד עם כל סולו גיטרה שמגיע. הדשא מנצנץ מלחות היורה שהפתיע את כולנו קודם לכן, החלזונות נהנים ממזג האוויר ומנשנשים מן האוכל לחתולים שהשכנים משאירים. אני תמיד נזהרת שלא לדרוך עליהם, מדליקה פנס ומכוונת לרגליי. לבי נמחץ כשאני רואה חילזון מעוך.
הוא סיפר אתמול כיצד לא דיבר עם אחיו לתקופה ארוכה, והרגשתי משהו בתוכי צונח, נכבה. איבדתי את ארשת פניי המחוייכת, ואת קשר העין העברתי מעיניו לקצף החום־לבן שנותר בכוס הקפה שלי. נזכרתי באותה התקופה בה לא החלפתי מילה עם אבי במשך תשעה חודשים, על אף שגרנו יחדיו. הבעתי את צערי על אותו המקרה עם אחיו, אמרתי לו שזה נשמע נורא – ובאמת, כך הרגשתי – אבל לא יכולתי שלא לחשוב עליי ועל אבי. דמעות הציפו את עיניי והפתיעו אותי, בדיוק כפי שהפתיע אותי היורה היום אחר הצהריים. לא יכולתי לשמור יותר את התחושות שמלאוני, ואף כי הרגשתי שלא יהיה הוגן הדבר לקשר את הנושא אליי ולעבור לדבר על חיי, סיפרתי לו על מה שקרה עם אבי.
"הייתה תקופה שלא דיברתי עם אבא שלי תשעה חודשים". עם כל מילה שנפלטת החוצה מגרוני, נדחפות עוד ועוד דמעות אל קצוות עיניי, והמחנק של שמירתן בפנים חוסם את נשימתי. שכחתי מאותם תשעה חודשים לחלוטין. שכחתי על אותם השבועות שלפני, בהם ביליתי מחוץ לבית מבוקר עד לילה על מנת לא לראותו. שכחתי מכל המילים הקשות שהטיח בי אשר גרמו לי להבין כי עדיפה השתיקה על פני הקשר. שכחתי מכל אותם שבועות על גבי שבועות, במשך תשעה חודשים, בהם עינינו היו נתקלות אלו באלו, והיינו ממהרים להסית מבטים לפני שהמבוכה תהפוך גלויה על לחיינו. רציתי לחזור לקשר עמו אחרי ארבעה חודשים, אבל לא היה לי האומץ לשבור הרגל מגונה שכזה. לא רציתי לדבר על רגשות, פחדתי להתקרב ולהביע את עצמי מול הוריי. נדמה לי שמה ששבר אותי היה הפעם בה נתקלתי בו בדרך לסופר. עיניו אורו, כאילו אומרות "היי, אנחנו מכירים אותה!" ומיד נכבו באכזבה, והוא המשיך הלאה. בכיתי כל הדרך הביתה. בכיתי בבית. לא הפסקתי לכאוב. המבט שהיה לו בעיניים, והעובדה שרציתי כל כך לומר לו שלום וההזדמנות הנהדרת חמקה מבין אצבעותיי הרגה אותי.
בכל פעם שחשבתי עליו בכיתי. באותה תקופה התחלתי ללכת לפסיכולוגית שלי, ולא הזכרתי דבר על הוריי. לא רציתי לפתוח את יחסינו הקלוקלים, התביישתי בקרבה, באינטימיות, חששתי לטפל במצב. היא הייתה מזכירה את אבי ועיניי היו מתמלאות בדמעות, מתחננות שאגיד משהו, אבל אני שתקתי. גם את אמי שברה השתיקה בין בני משפחתה, ולבי כאב ללא הפוגה על ששברתי את לבה. רק לאחר שחזרנו לדבר סיפרתי לה. היא הייתה בהלם מכך ששמרתי זאת בתוכי זמן רב כל כך. "תשעה חודשים. זה כמו תינוק." לא אשכח את ההשוואה המחרידה הזו.
יום אחד, לפני שיצאתי לעבודה, אבי קפץ הביתה להביא קניות. ידעתי שזו ההזדמנות הטובה ביותר – אוכל לברוח לעבודה אחרי שאחליף עמו מילה או שתיים, לא אהיה חייבת לעשות זאת מול אמי ולערב אותה, שכן היא בעבודה. פחדתי. התביישתי. סיפרתי על כך לבחור עמו יצאתי אז, שכיום ידיד טוב שלי. אני לא זוכרת את מילותיו המדוייקות, אבל הן היו משהו בסגנון "תגידי, את סתומה? תקומי ותעשי את זה". אז נשמתי שלוש נשימות עמוקות, קמתי, אמרתי לו שלום ויצאתי לעבודה – בוכה, כמובן. בוכה בלי שליטה. בוכה עד שכואב לי הראש. לא ידעתי אם אני חוששת לבאות או שמא אלו דמעות הקלה.
בכיתי גם כשסיפרתי לו על כך אתמול. לא ידעתי היכן לקבור את עצמי, אבל הדמעות פרצו מבלי לשמוע את דעתי לגבי החלטתן, ולא היה לי מה לעשות עם הדבר. לא זכרתי מתי בפעם האחרונה זלגו כך דמעות מבלי שאשלוט עליהן. רציתי לנעול את עצמי בשירותים ולשחרר הכל, להתייפח ממש, אבל לא יכולתי. אז לקחתי את אחת המפיות שלו וניגבתי את דמעותיי – לשווא, כמובן, שכן הן המשיכו בשלהן. אחר כך הוא ניגב אותן עם אגודלו. אני לא יודעת מה כאב לי יותר – להיזכר באותה תקופה, או לגלות ששכחתי ממנה, הדחקתי אותה לחלוטין. העובדה שכיום הקשר עם הוריי הוא הטוב ביותר שהיה בנינו אי פעם גם כן כאבה – המחשבה על כך שבעבר זה היה אחרת, זה היה גרוע יותר. קיוויתי שלא ראו את אודם פניי, המופיע כאשר אני מנסה לעצור דמעות ולא צולחת, עם התאורה הרגועה שהייתה בבית הקפה.
רבים אמרו לי שעשיתי את הדבר הנכון כשניתקתי קשר עם אבי – גם הוא. חלקם אמרו לי שאנחנו צריכים לדבר על מה שקרה, אולם אני נוטה לחלוק על דעתם. יש לי אבא, יש לי אמא, יש לי יחסים נהדרים עמם. את אותן הבעיות אשר על רקען נותק הקשר הם מבינים באהבה וטורחים לתמוך בי, מזג האוויר נפלא וטיפות הגשם מרצדות על הדשא. אין טעם לחדש פצעים ישנים מן העבר כאשר לא יכולתי לבקש הווה טוב יותר.
