איבדתי את קולי. מתברר שלאכול גלידה קוריאנית כשהצרידות ניכרת לא היה רעיון טוב במיוחד, אבל החוויה שווה את זה. נהג האוטובוס אמר לי "את בטח צועקת הרבה". תגובות משעשעות ומלוכלכות חולפות כרגע בראשי – כן, ככה זה כשהוא מרביץ לי באמצע; איך אני אצעק אם הזין שלו בגרון שלי; יותר כמו גונחת – אבל באותו הרגע הודיתי לו על הטישו שנתן לי והלכתי למצוא לי מקום פנוי. היום הייתי עייפה, מותשת ממש. אינני מבינה ממה ומדוע, אבל לא עשיתי דבר מלבד לאכול ולקרוא שני ספרים – האחד על גידול צמחים בבית (אובססיה חדשה־ישנה) והשני על תרגילי יוגה טיבטיים כלשהם. את שניהם קניתי אתמול. קראתי פעם, באחד מספריה של מארי קונדו המקסימה, שספרים צריך לקרוא מיד אחרי שקונים אותם, אחרת קסם התרגשות עובר והם מוצאים עצמם עזובים לזמן רב מדי. גיליתי, כמו לגבי רוב תורתה, שהיא צדקה ובגדול. בין לבין אכלתי יוגורטים, פירות וסטרפסילס.
בחודש ינואר המאכזב של השנה האחרונה עבדתי המון. הייתי בקרשים והעבודה סייעה לי להסיח את דעתי מהמצב הנפשי הגרוע בו הייתי שרויה. לרוב הייתי הולכת לעבודה ברגל, גם בסיומה באמצע הלילה. הייתי מוצאת את עצמי מצוננת וצרודה ביום למחרת, לעיתים עם חום. היה גם שבוע עם סדרת הקאות מרהיבה. נוסף לעבודה, הדבר היחיד שהיטיב עם מצבי הנפשי היו הנגינה השירה. כשלא היה ביכולתי לשיר כלל, וגם כשקולי הצרוד לא אפשר לי להגיע לתווים הדרושים הרגשתי כאילו גדמו איבר חיוני מגופי. בכל פעם מחדש נזפתי בעצמי על שלא שמרתי על עצמי הצנומה והעדינה מפני הקור המקפיא, אבל לא יכולתי שלא ללכת ברגל בלילות. האוויר, החושך, השקט – הייתי אומרת שהיו נחמתי היחידה, אך איני בטוחה שמלבד הנגינה והעבודה הייתה לי נחמה נוספת. אולי כיום הייתי יכולה להעריך את אותו הקור, את החושך והצרצרים שקולם מפלח את האוויר השקט, אבל אני של כיום איננה אני של ינואר.
היום הבנתי שאני זקוקה לשיחה עם הפסיכולוגית שלי. לא ראיתי אותה זמן רב ואני מרגישה בבלבול מזדחל לכיווני וממלא את כולי. היא תמיד נאלצת לשמוע סיפורי זיונים ושברון לבבות, ואמרה לי יום אחד "אני שמה לב, תוך כדי שאת מספרת לי על הגברים השונים, שאת נפגשת עם כמה גברים במקביל. זה מעניין, בואי ננסה לנתח את זה". ניסיתי למחות, ספק משום שהיה אז אחד שנמשכתי אליו כמו שלא נמשכתי אל אף אחד אחר ורציתי אותו כמו שלא רציתי מישהו מעולם, ספק משום שהבלבול בנושא הרתיע אותי מכל הנושא, ספק משום שכבר הייתי בעייתית בכל תחום המיניות – בדס"מית, קווירית – וחששתי להכביד על עצמי עם עוד שאלות וסיבוכים לכאורה. אבל כפי שלא יכולתי להכחיש את שתי ההגדרות הנוספות שציינתי, אשר מככבות בזכרונות מן הילדות שלי ומיהרו להגיע בצורה מודעת בגיל ההתבגרות, איני יכולה להכחיש את רצונותיי וצרכיי כעת.
"הגדרות". יש לי יחסי אהבה־שנאה עם הגדרות. מחד גיסא הן מקלות על הבלבול הכה־נפוץ בקרב מחשבות ראשי ועוזרות לי להתאים את התנהלותי באופן ברור ותואם יותר למה שטוב לי; מאידך, הן מאלצות אותי לדבוק במסגרת, ובמקום מסויים לא מעניקות לי את החופש לפעול כאינדיבידואל עם צרכים אישיים, מה גם שדווקא הבלבול הוא מה שמונע ממני להתאים לי את ההגדרות – מעין מעגל אכזרי שכזה. אני תוהה אם אפשר להשתמש בהגדרות ולחרוג מהן, אבל אז אין בהן כל טעם. הן אולי מקלות על הסביבה, אבל אין לי כל צורך להסביר עצמי לאחרים בעניינים אינטימיים כגון אלו.
בכל מקרה – פוליגמיה? פוליאמוריה? אולי סתם לא מצאתי עדיין את האחד או האחת? אולי אני חרמנית ומשועממת ומפחדת ממחוייבות ויש לי מה שנקרא fomo? אולי אני פשוט מבולבלת מינית ולא יודעת מה אני עושה וזה רק "phase" שכזה וסתם בא לי צומי? "It's not a phase, MOM!" לגמרי יצאה לי הסבתא הרוסייה במשפט האחרון. אבל היו בעבר מחשבות אשר גיליתי בעצמי את ההפך הגמור מהן. כל מי שסיפרתי לו שחשבתי, לתקופה מאוד ארוכה, שאני אסקסואלית שחק שחוק רם. ובצדק – אני אדם מיני. השתרללתי עם מעל עשרה אנשים, מכל הגילים והמינים, בארבעת החודשים האחרונים, ועד אז בכלל הייתי בתולה. לא חסודה אמנם, מאוד רחוקה מזה ומאוד חרמנית, אבל בתולה.
אני מנסה לדמיין את עצמי מקנאת. נדמה לי שאם יש לי די ביטחון עם אדם, אין סיבה שאקנא, אבל הדרך לשם לא פשוטה. אבל לרגשות אצלי לוקח זמן רב לצוץ, וגם כשהם הינם אני מתקשה להבחין בהם. אולי אני לא רוצה להבחין בהם? זה אומר להתקבע, להתחייב, וזה מרגיש לי כולא ומדכא. כבר הייתי במקום הזה בעבר. הרגשתי את הדיכוי שזה עושה לי, כציפור נעולה בכלוב, הרגשתי מוגבלת, כל כך מוגבלת. הסיבה היחידה שהפריע לי שהוא נפגש עם אחרות היא חוסר השיוויון. לא היה אכפת לי מה הוא עושה ועם מי, ידעתי שזה לא אמור לשנות משהו בנינו, אבל הדיכוי הזה, לעומת החופש שלו, לא עשו לי טוב וגרמו לי לראות אותו כאדם מאוד לא מתחשב או מכבד.
הפעם היחידה בה ידעתי שאקנא היא עם הבחור היחיד שמשך אותי. אודה בזה – לא היה לי סיכוי איתו. או שמא, לא היה לו סיכוי איתי? לא היה לנו סיכוי יחד? לא היה לו כל עניין בבחורות מתחת לגיל עשרים, ולי היה חסר האינטלקט והחיבור המנטאלי. חוסר ההתאמה והנואשות הזו לנסות בכל זאת היו עלולות להוביל לקנאה. אבל כשיש ביטחון, כשיש חיבור טוב, כימיה, קסם; כששני הצדדים יודעים היטב כי הקשר שלהם לא מותנה או מושפע מאחרים, בדיוק כפי שאינו מושפע מקשריהם עם חבריהם – מאין נובעת הקנאה? אני מתקשה להבין, אולי משום שעוד לא חוויתי אותה אבל הפוטנציאל שוכן בתוכי, ואולי משום אינני אדם קנאי.
אולי זה נובע מתוך הבנה והזדהות. אני אוהבת לשחק, אני אוהבת לנסות, אני אוהבת את חופש הבחירה והריגושים וההרפתקאות, ואני חושבת שזה נהדר. אין סיבה שלא אעודד אנשים חשובים לי לעשות זאת, אם זהו רצונם, או אם הם סקרנים אך חוששים.
אני מבלבלת את עצמי יותר וצריכה שהפסיכולוגית תיקח את סבך המחשבות שעשיתי לעצמי ותפרום אותו במילותיה. אבל עד שזה יקרה, אמשיך לצרף מחשבות זו לזו. תהיה לנו הרבה עבודה, אבל כך היא תשתלם יותר לטווח הרחוק.
