"יום מבוזבז" האם המונח מדוייק? האם באמת יש יום שניתן היה לדלג עליו, שיהיה אפשר למחוקו מן הזיכרון ולפנות מקום לימים טובים יותר? ראיתי ימים טובים יותר, אין לי ספק שגם אראה. מנגד, גם ראיתי ימים טובים פחות, אבל על כך הייתה לי בעבר שיחה ארוכה עם מישהו – להגיד לאדם שיש אנשים בעלי חיים גרועים משמעותית, או שראינו ימים רעים יותר, לא באמת עוזר. הדבר אינו תקף לכולם, כמובן, אבל אילו היו אומרים לי, בתקופות הדיכאון הקשות, שיש ילדים רעבים בסדנאות יזע אשר קורעים בשביל המערב ג'ינסים בעזרת כימיקלים רעילים וסופגים מכות מהמעסיקים הקמצנים שלהם, שנותנים להם רק דולר לשבוע, הדבר לא היה עוזר לשיפור הרגשתי. לשמוע על עוד סבל שקיים בעולם אמור רק לדרדר את ההרגשה הכללית, לדעתי, ועובדה – אנשים לא מעוניינים לשמוע על הדברים הללו ביום־יום שלהם, אנשים לא מעוניינים לדעת ולפעול, בהתאם, ליצירת עולם מוסרי יותר עבור כולם, אז באיזה מן מוח מטורף מידע נוראי שכזה יעודד אדם אחר? כן כן, אלמנט הכרת התודה, אבל יש כאן גם אלמנט של צביעות. נחמת רבים חצי נחמה הוא הפתגם הכי קרוב למה שאני מנסה להביע ולא מצליחה לעשות כראוי. מדוע אני צריכה להשוות את חיי לאלו האומללים יותר, על מנת להבין את ערכם של חיי? אולי מפני שאיינשטיין אמר שהכל יחסי, ואולי מפאת התרבות הקלוקלת שלנו.
אבל לא כאן זה נגמר. באותן תקופות קשות, הייתי מבחינתי האדם האומלל בעולם, ולא יכולתי לתאר סבל רב משלי. לא התבוססתי ברחמים עצמיים יום אחר יום, אבל התבוססתי במשהו אחר. חוסר יציבות מנטאלית, או שאולי אדישות גמורה, חוסר כוחות, ויתור, יאוש. יתכן ולא הייתי מאמינה שיש מישהו הסובל יותר ממני, יתכן והייתי אומרת שאני מוכנה לרעוב חודשים על גבי חודשים אם תינתן לי ההזדמנות לחייך מכל הלב ולהרגיש את הטעם בחיים ולו פעם אחת. השיטה שלי להבין שאינני רוצה למות הייתה לדמיין מולי אדם ובידו נשק המכוון אליי – האם הייתי מוכנה שיטול את נפשי? הבעיה הייתה שבשלב כלשהו הבנתי שהתשובה היא כן, או לכל הפחות – לא אכפת לי. לחיות או לא לחיות, להיות או לא להיות – זו אפילו לא השאלה, שכן שתי האפשרויות זהות כמעט לחלוטין.
בכל מקרה, יום מבוזבז. אולי היום ניתן יהיה להגדיר אותו ככזה. יום בסל, יום באסה, לא יום לספר עליו לנכדים. למה זה, בעצם? מזג האוויר, האוכל, התחושה הפיזית הכללית, הופעתם של אנשים שאין לי כל עניין לזכור אותם בחיי לפתע, הימים האחרונים, הלילה הקודם והמינון – המון דברים בעלי השפעה. אולי, אולי הורדת המינון. ימי או שבועות ההסתגלות באמת יכולים להתיש מנטאלית, בדיוק כמו העלתו. קצת אין לי כוח, קצת אין לי חשק ובכלל אני לא רוצה להיות פה, קצת מתחשק לי לכאוב, קצת לשתוק ולהסתגר בפני כולם, אולי רק אדם או שניים שייאלצו לספוג את כל מה שיש לי להוציא, אבל אני נוטה להשתדל ולא לפנות. אני ילדה גדולה, אני אעבור את זה וזה יעבור ממני, ולהטריח אחרים בשיט שלי? אולי מתוך חששות כנות ואולי מתוך מזוכיזם טהור אני מעדיפה להתעלל בעצמי ולעבור זאת לבד. להרגיש רע ולא לטרוח לנסות להביט בחצי הכוס המלאה הפך לדבר מגונה בעיניי, אבל גם אני חוטא בו לפעמים. נדמה לי שאמרתי למישהו בעבר שאין כל רע בלהרגיש מדוכא – אף אדם לא נהנה מזה, אין אנו בוחרים לסבול מנטאלית ועל כן אין לנו הזכות להלקות עצמנו על כך.
"אין אנו בוחרים לסבול". אמרתי לאמי משפט דומה לא פעם, כאשר התקשתה להאמין למצבי. את חושבת שבחרתי את זה? שאני נהנית מזה? שלא הייתי מעדיפה בלי כל כאב הראש הזה שנחת עליי בחיים? אולם אני נזכרת בידיד אחד שהיה בדיוק כזה. נהנה לסבול, נהנה לדפוק את הראש בקיר ולהרגיש את כאב הראש גובר. אני שואלת את עצמי מי אני שאשפוט אותו, אבל הייתי שם גם בתקופות הקשות ביותר שלי לא הייתי מרגיזה כמותו. אבל בעצם, החוויה הסובייקטיבית של כל אחד אחרת, אז באמת – מי אני שאשפוט אותו.
האם מחר ארגיש טוב יותר? רק אם היום בלילה אטרח לשפר את מצבי. כלל אצבע לכל אדם המוכר עם דיכאון הוא להתקלח, לשתות כוס מים ולסדר סביב. אולם מה קורה כאשר אין את הכוח, במובן הישראלי־המעצבן או המנטאלי, לעשות זאת? שום דבר. המצב נשאר זהה, אולי מחמיר מחר, ואולי דווקא מחר אותם הכוחות הנמצאים חסרים. אני זוכרת כיצד לפני שנתיים אותו השולט הסוג־של־טוטאלי שהיה לי הושיב אותי על התחת ואילץ אותי לסיים עם כל החרא שהייתי צריכה לעשות ודחיתי ודחיתי ודחיתי, והבנתי כמה פשוט זה נהיה כאשר ההחלטה איננה באחריותי יותר. אני גם זוכרת את היום המחורבן ההוא, שלאחריו היה סשן שהשכיח הכל. כי כשאתה רוצה לקבור את עצמך מרוב מבוכה, הלסת כואבת מהגאג והתחת מושחת, למי בכלל יש זמן לחשוב על כל השאר? להשתחרר בסיטואציות שכאלו מרגיש טבעי בדיוק כמו לצאת מהן תודעתית כאשר משהו איננו לטעמי.
לקוות שמחר יהיה טוב יותר זה להמר, ואני אוהבת לשחק על בטוח. נכון, שנ"צתי שלוש פעמים במהלך היום, זה לא אומר שאינני עייפה גם עכשיו. אבל אולי לא אצליח להירדם בכל זאת, ואטרח לקום ולהכין את הכל על מנת שמחר אוכל לקום מן המיטה ברגל ימין. אולי אתקדם ברשימת הסרטים לצפות, שרק הולכת וגדלה ולא מוצאת את הזדמנותה להתקצר. אולי אסיים את הספר. אולי ואולי ואולי. אולי אהיה החלטית, יום אחד. זה בסדר גם אם לא.